9 עד 5

תגידו מה שתגידו על שנות ה־80, לא היה עשור טוב יותר להתבגר עם הקולנוע שלו. בזמן הלגמרי לא תמים ההוא נוצרו כמה מהסרטים הכי תמימים שאפשר לגדול איתם, ושם - איפשהו בין "אני והחבר'ה" ל"שמתי ברז למורה" - שמור מקום של כבוד ל"אמבלין", בית ההפקה של סטיבן ספילברג. בעשור הראשון לקיומה הביאה לנו אמבלין את "בחזרה לעתיד" ו"גרמלינס", "הגוניס" ו"פנדאנגו", "יום במלכודת" ו"מי הפליל את רוג'ר ראביט", כולם סרטים שדיברו בגובה העיניים אל הקהל שהוליווד התבוננה עליו באופן מסורתי מלמעלה. מידת המעורבות של ספילברג עצמו השתנתה מפרויקט לפרויקט, אבל העובדה שהם היו משויכים אליו היתה תמיד הצעד הראשון בדרך לאור הירוק שקיבלו. ואת כל זה אני מספר לכם כי כמעט 30 שנה אחרי הקמת אמבלין, יש שוב חלון הזדמנויות להיווצרותו של לייבל כזה.

ל"סרטי ווינגנאט" של פיטר ג'קסון אין ערך ב"וויקיפדיה". בלי להגזים בחשיבות הפרט הזה, העובדה היא שג'קסון לא מיצה עד היום את האשראי שנזקף לזכותו מאז צאת "שר הטבעות". בשנים האחרונות רבה חברת ההפקה שלו עם אולפני "וורנר" על חלקה בהכנסות מהטרילוגיה ההיא, עשתה סרט אחד שאיכזב בקופות ("קינג קונג"), ובעצם זהו. הפרויקט הנוסף היחיד שלה היה סרט המבוסס על משחק המחשב "היילו", שקיבל אור ירוק ב־2005, אבל עומד - ככל הנראה בצהוב - מאז אוקטובר 2006. אבל הנה בא "אזור 9", ויחד איתו חוזר ג'קסון לעמדת הספילברג־בפוטנציה.

"איכס, מי זה המכוער הזה בתמונות?" (צילום: אימג' בנק/ GettyImages)

"מחוז 9", שבגלל שהחיים קשים עוד לא ראיתי, הוא הבוננזה של השנה הקולנועית הזאת. עם תקציב של 30 מיליון דולר והכנסות של 109 מיליון בארצות הברית בלבד - ועם אינסטנט־השתחלות לשליש העליון של רשימת 250 הסרטים הגדולים בכל הזמנים של imdb.com, וציון שומט לסת של 90% באתר מאגד־הביקורות rottentomatoes.com - מדובר באוצר. סרט שמביא ים של כסף ואוקיינוס של שבחים, שיש לו סיכוי לזכות בפסלונים מהסוג שבדרך כלל לא הולך לסרטי מדע בדיוני, ושהנ"ל מבטיח לו עוד סטיפה נאה בפורמטים ביתיים. כמפיק של הדבר הזה - הבמאי הוא הטירון הדרום־אפריקני ניל בלומקאמפ - ג'קסון הוא שוב נער הזהב.

"מחוז 9" (ב־4 באוקטובר בפסטיבל אייקון, ובהמשך גם בבתי הקולנוע) הוא רק הספתח. בדצמבר יצא The Lovely Bones בבימויו של ג'קסון; ב־2011 יבוא הראשון מבין שני סרטי "ההוביט", שהוא מפיק וגיירמו דל־טורו מביים, ובאותה שנה יצא גם הראשון משני סרטי "טינטין", הפקה של ג'קסון לסרט של - נו, ברור - ספילברג. וכל הסרטים האלה, בלי יוצא מן הכלל, הולכים בדיוק בשביל הישן של "אמבלין": מדע בדיוני, פנטזיה, הרפתקה. כל מה שנחוץ לנער מתבגר.

שנתיים מהיום יש לנו "אמבלין" חדשה עם וואחד ערך בוויקיפדיה, או סיפור שמוסר ההשכל שלו הוא "לעולם לא יהיה עוד ספילברג". וכמה שמבחינות מסוימות אני מאמין באפשרות השנייה, ככה אני מעדיף לצפות במה שיכול לצאת מהראשונה. עבר יותר מדי זמן מאז שהיה מגניב להיות ילד שרואה סרט.

שלום הגלילון

מה, תביאו אתם כותרת לקטע שחלקו הראשון עוסק בסרט האקשן "גיימר" והשני הוא הכרזת מלחמה על מי שהכריז מלחמה על "לבנון"

אם ראיתם את "קראנק", אתם יודעים שהכותבים־במאים־שותפים מארק נוולדיין ובראיין טיילור יודעים מה טוב - ואם לא ראיתם, אז תראו. עכשיו קופצים השניים האלה מהאקשן המופרך אל המדע הבדיוני, ומביאים ל"גיימר" בדיוק את האנרגיות שהפכו את "קראנק" לטריפ שהוא היה.

הקטע: כמו "הנמלט" עם שוורצנגר, רק יותר מתוחכם. ספציפית אנחנו מדברים על נמלט אחד כזה (ג'ראלד באטלר), ועל מה שעובר עליו בתור פיון במשחק מחשב מרובה משתתפים בהשתתפות אנשים אמיתיים.

"למי קראת דובון?" 

"גיימר" עושה בהתחלה רושם של משל שכבר שמענו, אבל הוא משתפר ככל שהוא מתקדם. ומה שהכי יפה זה שבסופו של דבר הוא שם את הנמשלים בצד ומצטמצם לכדי סיפורו הנקודתי של גבר שממש־יודע־להרביץ אחד. ואת זה, כבר למדנו ב"קראנק" - ואפילו בהמשך המעט פחות מוצלח שלו, שבעוד צירוף מקרים מעניין הופץ כאן ממש החודש, הגם שרק בדי.וי.די לא מתורגם - נוולדיין וטיילור באמת יודעים לעשות.

• גיימר, הקרנה חד־פעמית בפסטיבל אייקון ב־8.10 ומה־15.10 בבתי הקולנוע
  

בגיליון הבא, בלי נדר והכל, אכתוב בהרחבה יתרה על "לבנון" ועל השיחה המאלפת שהיתה לי עם היוצר שלו, שמוליק מעוז, בנושא האלכימיה של הבימוי. אבל אני חייב להידרש לסרט הזה בקטנה כבר עכשיו, כי הגם שהשופטים בפסטיבל ונציה עשו לו כבוד, זה לא מאזן את חוסר הכבוד שעושה לו קבוצה יותר גדולה של אנשים: אתם.

 "הרג אותי השיפקה הזה" (צילום: איתיאל ציון)

זה בטח לא אתם־אתם, אבל להערכתי הגסה, כ־92.1 אחוזים מהטוקבקים לידיעות על הזכייה של "לבנון" דיברו באותה שפה: יופי, עוד שמאלני מסריח מקבל ריספקט על סרט אנטי־ישראלי. אלא ש"לבנון" בכלל לא יוקרן כאן עד אמצע החודש הזה, ככה שלמטקבקים אין מושג ירוק אנטי מה הוא. זה כל כך הרגיז אותי, התגובה הפבלובית הקולקטיבית הזאת, שלראשונה מאז שאני כותב על סרטים החלטתי לפרסם ביקורת־בזק רק כדי לסייע בקרב של סרט על לב הקהל.

אז ככה: "לבנון" הוא לא סרט שמאלני, ימני, קדימני או בכלל פוליטי. הוא סתם יצירת מופת. 

• לבנון, מה־15.10 בבתי הקולנוע
  

פסטיבל קאנטונה

מבקרנו אהב את "מחפשים את אריק" עם כוכב העבר של יונייטד בתפקיד עצמו. לתשומת ליבכם: מבקרנו לא אוהב כדורגל ואיש לא אוהב אותו

אני לא סובל כדורגל, לא הייתי מזהה את הכדורגלן הנודע אריק קאנטונה אם הוא היה ניגש אלי ברחוב ואומר לי "שלום, אני הכדורגלן הנודע אריק קאנטונה", ומעולם בעבר לא ראיתי סרט של קן לואץ' שאהבתי. מהבחינה הזאת, "מחפשים את אריק" - בהשתתפותו של קאנטונה ובבימויו של לואץ', כן? - מתאים לי כמו כפפה לשד. ואם אתם עצמכם מעריצים מושבעים של אחד משני האדונים הנ"ל, תחליטו לבד איך להתייחס לעובדה שבכל זאת אהבתי אותו נורא.

קאנטונה של "אריק" יושב על המשבצת של האמפרי בוגרט ב"שחק אותה סאם" ואלביס פרסלי ב"רומן על אמת": דמות שגיבור הסרט (במקרה הזה הדוור אריק בישופ, שאותו מיטיב לשחק סטיב איווטס) מאמץ כמודל הגברי שעליו הוא מפנטז כשהזמנים קשים. היתרון של "אריק" הוא שבניגוד לבוגרט ולאלביס, שהיו מתים מכדי לשחק את עצמם בשני הסרטים המצוינים ההם, קאנטונה אכן מגלם כאן את עצמו. וזה כבר שם את "אריק" במקום של "להיות ג'ון מלקוביץ'": סרט שהכיף הגדול בו הוא ההליכה העדינה, הסופר־מחושבת, על גבול הפנטזיה והמציאות.

אריק (בישופ) הוא גבר רגיש מדי, שעשה בחייו יותר מדי טעויות עם נשותיו וילדיו ופתאום מוצא את עצמו גם באוטוטו גיל העמידה וגם בתחילתה של התמוטטות עצבים מופלאה. אריק (קאנטונה) הוא אלטר־אגו מושלם, בחלקו כדורגלן עבר מהולל אבל בעיקרו כל מה שאריק (שוב בישופ) היה רוצה להיות: גיבור.

"מחפשים את אריק" הוא לא סרט על כדורגל; הוא רק מנצל את הנוכחות של הכדורגל כדי להגיד משהו נבון על הצורך של אנשים להאמין במשהו גדול יותר מחיים אפורים ומצווארון כחול. וזאת רק נקודת המוצא, כי שני שלישים בתוך הסרט מתברר שיש לו דברים נבונים להגיד גם על גבריות באופן כללי, חברות גברית באופן ספציפי ואבהות כהערת שוליים. בלי להיכנס לספוילרים, כל זה ביחד אמנם מייצר פה ושם רגעים עגומים, אבל מצטבר בסופו של דבר לכדי פיל־גוד־מובי לכל דבר ועניין.

יש לי חולשה רבת שנים לסרטי אחווה גברית, ואני מודה: ייתכן ש"אריק" פשוט היטיב לשחק לי עליה. אבל הוא שיחק כל כך טוב שלראשונה בחיי העברתי וולונטרית ערב עם קאנטונה, ועוד קיוויתי שהשופט לעולם לא ישרוק לסיומו של זמן הפציעות.

• מחפשים את אריק, ברשת בתי קולנוע לב החל ב־22.10 
  

די.וי.די

והחודש בפינתנו "קומדיות מופצות כאן ישר בדי.וי.די ואלוהים יודע למה": "עקוב ודווח".

האמת היא שהסת רוגן החדש הזה נופל מכמה קומדיות שדילגו בשנה־שנתיים האחרונות על בתי הקולנוע שלנו - כמו Role Models, I Love You Man ו"אננס אקספרס" - אבל עדיין מדובר ב־82 דקות משעשעות. למעשה, שתי התלונות היחידות שלי הן בנושא דמיון יתר ל"פול בלארט: שומר קניון",

 והתחושה המשונה ש"עקוב" היה מצחיק יותר לקריאה כתסריט מאשר לצפייה כסרט.

הסיפור הוא על שומר קניון בשם רוני (רוגן) שמקבל סיכוי ממשי ל־15 דקות של תהילה כשסוטה מין מאיים על הקונות. אבל מה שמחזיק את הפחות־משעה־וחצי האלה הוא דווקא לא קו העלילה העיקרי אלא העניינים הצדדיים, ובראשם שלוש מערכות יחסים של רוני: עם יד ימינו הסטלן (מצחיק הגם שמעט צפוי), עם האמא האלכוהוליסטית שלו (מצחיק־אכזרי) ועם הפצצה שהוא חולם להביא לה (סתם מצחיק). ביים וכתב: ג'ודי היל, חדש בביזנס. הפתיעה לטובה: אנה פריס בתפקיד הפצצה דנן. כאילו, ואני חשבתי שהיא היתה מגניבה בעונה האחרונה של "הפמליה".

• עקוב ודווח, השכרה ומכירה (90 שקל)