לעיניים שלו היה קסם שחיכתה לו הרבה זמן
הם נכנסו בראשונה בחייהם לפאב ביחד כשהיו בכיתה י"ב, ועכשיו שוב היו יחד. בדרך היו כל החברים שלה וכל החברות שלו, הארצות שנסע אליהן והארצות שהיא. סיפור לתחילת שבוע
מובן שהיה גם פרס. זה שסיפור הצעת הנישואים שלו או שלה יוכתר כסיפור המוצלח ביותר, יזכה בחתונה על חשבון האתר, כולל הכל. אולם, קייטרינג, אמן מופיע, שמלת כלה, בגדי חתן, מכונית שכורה ליום החתונה, צלם... כל מה שיידרש. אם מוסיפים לכך את הצ'קים שיופקדו בתיבה שתישא ודאי את סמל החברה המממנת, אפשר להבין את השיגעון שתקף את אלה שגלשו באתר כדי למצוא לעצמם בן זוג, את אלה שהתמכרו לו והיו כדיירים קבועים בין דפיו, ואת אלה שבאו במיוחד אחרי ששמעו על הפרס היחיד מסוגו.
"דוריתי?" אמר האיש שעמד בחדר האחרון במשרד שבקומה השלישית. האשה הדקה הפנתה את ראשה אל הדלת. זה היה העוזר שלה, טיפוס שמנמן בעל פנים אדומים, גדולים, שהתעקש ללבוש מכנסיים שהיו צמודים לו מדי וחולצות עם שרוולים מנופחים כמו ממאה אחרת. "אני יוצא עכשיו. זה בסדר?"
"מי נשאר מהעורכים?" שאלה וראתה בדמיונה איך שוב היא נאלצת להישאר עמוק לתוך הלילה כדי להשלים את המשימות שהפקידו בידיה מנהלי האתר. מזמן היתה צריכה להפסיק להאמין לכל המחמאות שהרעיפו עליה מסביב, לאמץ גישה קשוחה יותר - אחת שלא מאפשרת חופשות או היעדרויות בקלות רבה כזאת – ולהימנע מלקחת על עצמה כמות כזאת של מטלות. העוזר, בעל הפנים האדומים והשם המלכותי קיסר, סימן לה בראשו שאף אחד לא נשאר במשרד. "להביא לך משהו מהמקרר לפני שאני יוצא?"
העייפות שליוותה אותה מאז הלילה הקודם כשמצאה עצמה יושבת בדירתה התל אביבית הזעירה ובוהה בטלוויזיה, בפרק מסדרה שכבר ראתה שלוש או ארבע פעמים, ננעצה בה עתה בכל הכוח. כעס התחיל להיבנות בתוכה, ולרגע חשבה להטיח בעוזר שלה איזו מילה, רק כדי שיראה שגם היא פה, ושגם לה יש חיים ורגשות. אבל הוא היה זריז מספיק כדי לפנות את הגוף הגדול שלו מסף הדלת, לעזוב את המשרד, ואפילו לכבות את כל האורות מלבד, כמובן, האור בחדרה.
30 סיפורי הצעות נישואים נוספו לתיבת הדואר שלה בין השעות עשר לאחת עשרה. היא הביטה בהודעות שסומנו כולן כהודעות שעדיין לא נקראו ולא חשה בסיפוק שאמור היה למלא אותה, כמי שהגתה את התחרות. נכון, היא הצליחה להשיג לא מעט יחסי ציבור בעיתונות וברדיו ובטלוויזיה, שפירסמו את האתר והפכו את המנהלים שלה לאנשים מרוצים מאוד, לפחות לזמן מה, ובכל זאת, הרגישה שמשהו חסר.
הראש שלה צנח על השולחן ועל המחשב. היא ניסתה להעיר את עצמה. כמה פעמים היא הצליחה ואפילו הספיקה למיין כמה מההודעות החדשות לתוך תיקיות. סיפורים טובים, סיפורים לא טובים, סיפורים שכדאי לבדוק שוב... אבל אחרי שהתעוררה בשלישית מאחד הנמנומים, החליטה לנסות שיטה אחרת כדי לחזור ולעבוד בקצב שהיה דרוש לה. קודם הלכה למטבח וחיפשה משהו לאכול. מובן שלא נשאר שם כלום. העורכים האחרים והעובדים האחרים דאגו לקחת את כל מנות האוכל והצ'ופרים שהושארו לארוחת הערב. רק בקבוק אחד של יין, שקיסר הביא לכבוד איזה אירוע שלא הצליחה לזכור מה היה, הונח על אחד מארבעת השולחנות העגולים שצופפו את פינת האוכל הקטנה במשרד.
היא ניגשה אל הבקבוק ומזגה לעצמה כוסית קטנה. היה לזה טעם של אושר, והיא חשבה ששתי כוסיות יעירו אותה טוב יותר מכוסית אחת. היא הסתפקה בשלוש, לפני ששבה אל הכסא שלה ואל המחשב. הטעם המתוק מילא את הבטן שלה וחימם אותה, והיא הודתה בלבה לאיש בעל הפנים האדומים שעשה לפחות דבר אחד מועיל, כשהביא את היין. בחצות, היא מזגה לעצמה עוד שתי כוסיות, ואז, כדי שלא תתפתה, רוקנה לתוך הכיור את כל תכולת הבקבוק, כחצי מהכמות שהיתה בו לפני שנפתח.
אורות העיר המשיכו לנצנץ בחלון הגדול שהיה קיר פינת העבודה שלה, ובדמיונה חזתה מידי פעם בקיסר שבוודאי נהנה אותה שעה באחד מאותם פאבים שבהם נהג ערב ערב להשקיע את נפשו, ובהנאה. יכול להיות שהוא פה למטה, הירהרה והתכוונה לפאב החדש שפתחו ונשא שם דומה לזה של אתר ההיכרויות. המוזיקה שגאתה בין קירות הפאב היתה עולה ונשמעת היטב בכל פעם שהדלת למטה היתה נפתחת, ולמרות שדורית ישבה מאחורי חלון סגור ובקומה השלישית.
אחת התקופות התמוהות ביותר ב-31 שנות חייה
לבסוף היא נאלצה להיכנע לזה. המעלית התעכבה, והיא החליטה לעשות את הדרך למטה, במדרגות. לקראת אחת בלילה, אפילו לירידה מהירה במדרגות יש תחושה אחרת, חשבה, בזמן שכפות רגליה נחתו על המדרגות, במין כבדות מסורבלת שהיו תוצאת הלילות האחרונים שבהם בקושי ישנה. האם אין זאת אחת התקופות התמוהות ביותר ב-31 שנות חייה, שאלה את עצמה. עד שהגיעה אל פתח היציאה לרחוב, השיבה לעצמה בחיוב.
היא התיישבה קרוב לדלת הפאב, עדיין לא מאמינה שעשתה את המעשה ועזבה את השולחן במשרד למרות כל העבודה שהיתה כמפלצת עצומה, רעבה, שדורשת עוד ועוד ואינה יודעת שובע לעולם. היא הניחה את ידיה על הבר והחזירה לברמן בחיוך כשזה התקרב אליה והניח כוסית קטנה לפניה, משהו טוב כדי להתחיל איתו את הלילה.
היא כבר שתתה, כלומר, כך חשבה על עצמה, כך רצתה לומר לו, אבל המוזיקה היתה מספיק חזקה כדי לרוקן כל השפעה מהמלים שלה ומכשרון הניסוח הנדיר. אלה היו היכולות שלה שבגללן הועדפה כעורכת על פני מועמדים רבים אחרים, ועכשיו הכוח שלה פג באחת. על הכסא הגבוה בעל משענת הגב הזעירה, שכמוהו הונחו מסביב לבר וסמוך לדלפקים קטנים לצד הקירות, כולם היו שווים. היא קיוותה שהדאגות שליוו אותה במשך הערב יפוגו באיזו דרך, ולמרות שהיתה מספיק פיכחת ופקחית כדי לדעת שהמשקאות שתכניס לתוך גופה לא ישנו דבר של ממש בחייה, נמנעה מלהפעיל את שיקול דעתה הסביר ונתנה לזה לקרות. עם כל השכל הטוב שאלוהים חנן אותה בו, לא הצליחה למצוא שום דרך אחרת להסיר מעליה את אותה מועקה שבימים האחרונים גדלה והתנפחה כמו פצע שלא מצליחים להפסיק ולחטט בו.
העיניים של יונתן נפגשו בעיניה. יונתן, הבחור שהכירה בערך מימי התיכון ומאז נפגשו כל שנה, פעם פה ופעם שם, ולפעמים גם התחברו לכדי מערכת יחסים קצרה או מתמשכת או מתרגשת לפרקים. אחרי שהתחילה לאבד בזכות המשקאות מעט מהחדות הכואבת שליוותה את הימים שלה, לעיניים שלו היה קסם שחיכתה לו הרבה זמן, מבלי לדעת. היא סימנה לו שהיא שמחה לראות אותו, ושניהם ישבו כך, בשני קצוות של הבר, והמשיכו לדבר עם האצבעות ועם כפות הידיים והמרפקים והכתפיים.
"מה הייתי עושה בלעדיךָ?" אמרה לו, כך ולא אחרת, כשטרח בסופו של דבר לעזוב את המקום הבטוח שלו ולהתיישב לידה. הם נכנסו בפעם הראשונה בחייהם לפאב ביחד כשהיו בכיתה י"ב, ועכשיו שוב היו יחד, ובדרך היו כל החברים שלה וכל החברות שלו, והארצות שהוא נסע אליהן והארצות שהיא. הוא אמר לה שהוא שמח שהיא שוב הולכת עם שיער קצר, כמו בשנים ההן, "זה מחמיא לך", אמר.
הבל של קוקטייל הארווי וולבנגר כבש את האוויר בינו ובינה. "אני חושבת שאני הולכת להירדם פה", אמרה לו.
"תמיד היית כזאת", אמר יונתן. הוא הניח את כף היד שלו על גב היד שלה, ולא הזיז.
"מה זאת אומרת תמיד הייתי?" שאלה דורית.
"את לא זוכרת? כשהיינו באים לפה. אני לא אומר שתמיד, אבל לפחות פעמיים או שלוש, את נרדמת על הספה בחדר הפנימי, או על הבר. זה מה שהוודקה עושה לך".
המלים שלו הלמו בה כמו נגיסי קרח שמשתקשקים בחלל הפה. "כשהיינו באים לפה?" הפאב הזה היה קיים עוד לפני שהתחילה לעבוד בקומה השלישית? היא כבר ביקרה בו? היא ביקרה בו עם יונתן? איך לא זכרה שהמקום הזה שבו ישבה כבר היה חלק מחייה, בעבר? היא היתה מוכנה להישבע שזה חדש. שהכל חדש. שמעולם לא ישבה בין הקירות האלה.
"זה היה המקום שלנו. פה התנשקנו בפעם הראשונה"
"אבל בטח שהיינו פה. השם היה שונה, ועוד לא בנו את הקומות מעל, אבל לפה היינו באים. זה היה המקום שלנו. פה התנשקנו בפעם הראשונה", אמר.
זה היה כמו לקבל מהדורת חדשות של כל מה שקרה בעולם בזמן שהיתה לכודה על אי בודד. באופן כללי, הזיכרון שלה נחשב מצוין, והיא התקשתה לעכל את העובדה שהשכיחה מעצמה חלקים שלמים מחייה - אלה שהיו היא לפני שעזבה את הבטלנות בה התמחתה משך שנים ונהנתה ממנה לא מעט, לפני שהתחילה להשקיע בלימודים ולהתקבל לכל מקומות העבודה שרק הלכו וחיזרו אחריה יותר ויותר. כן, אלה היו הקירות, זה היה המקום, הבר נראה אחרת והברמנים התחלפו. אבל חוץ מזה...
"באמת התנשקנו פה בפעם הראשונה?" שאלה, אבל הזיכרון ההוא כבר חזר אליה. "כן", ענתה לפני שיונתן סיים את הכוסית האחרונה שלו ללילה. "אתה לא אמרת את זה סתם".
יונתן ליווה את דורית החוצה, ומשהו בבטן שלה התחיל לבחוש. הם עמדו ברחוב, כך, אולי רבע שעה, ובכל הזמן הזה חזרו שוב ושוב על המשפט ההוא, "איזה ימים היו לנו פעם". מכונית קטנה עם אורות גבוהים ומסנוורים נכנסה בכוונה לתוך שלולית בשולי הכביש והתיזה על דורית. יונתן קילל את הבנזונה שנסע באוטו ורץ אחריו עד קצה הרחוב וזרק עליו בקבוק של בירה ושבר לו אותו על הפגוש האחורי. אחר כך אמר לדורית שאולי הגזים, שהם כבר לא בדיוק בגיל שבו עושים דברים כאלה. אבל הוא גם אמר שהיה עושה את זה שוב.
האלכוהול עוד זרם אצלם בדם כשעמדו כך, היא על המדרכה והוא על הכביש והתנשקו, שוב. כן, עכשיו הזיכרון שלה עבד נהדר. זה היה הפאב. זה היה המקום. קראו לו 'השוקת' ועכשיו היה לו את השם של אתר ההיכרויות שבשבילו עבדה בוקר צהריים ולילה והציעה את כל ההצעות הנפלאות האלה שבעבורן קיבלה עוד ועוד תשבחות מהמנהלים שישבו רק קומה אחת מעליה.
"אז את רוצה אולי להתחתן איתי יום אחד?"
"אז את רוצה אולי להתחתן איתי יום אחד, או שאני לא נמצא בתכניות שלך?" שאל יונתן כשהתחילו ללכת, יחד, לכיוון כלשהו, לא לבית שלו ולא לבית שלה ולא לבית של אף אחד. דורית עצרה והביטה בו. מצחיק שמכל הניסוחים המתוחכמים שהיו מונחים לה על הלשון בכל שעה של היום, היא מצאה דווקא מלים כמו, "אני לא יודעת. מה נראה לך? אני רוצה? כן. מצחיק אחד. מה?"
בפעם הבאה שעצרו זה היה ליד הבית שלה. הם הגיעו אליו בדרך שלא מגיעה לשומקום ולקח להם ארבע שעות לעשות את זה. השמש כבר התחילה לעלות, ומכל מחוות הפרידה האפשריות, בחרו דווקא בלחיצת יד ארוכה. אף פעם לא לחצו ידיים. לפחות לא באופן רשמי כזה.
כשהתעוררה היתה לבדה, במיטה שלה. האור הציף את החדר וקולות הילדים של השכנים שחזרו מבית הספר מילאו גם את הדירה שלה. המחשבות עוד שיחקו בין מציאות לבין חלום. היה לזה טעים מתוק. יכול להיות שקיבלה הצעת נישואים לפני שנרדמה? הראש שלה היה מבולבל והיא שאלה את עצמה את אותה שאלה ממש עד לשעות הערב, כשהמציאות חזרה לעצמה, לפחות עבורה.
היא שוב ישבה מול המחשב בקומה השלישית כשקיסר נכנס. "הבוס רוצה את השם של הזוכה", אמר. "סיימת לעבור על ההצעות, נכון?"
על המחשב שלה היו עוד 1,500 פניות שלא הספיקה לעבור עליהן. היא עצמה את העיניים וגילגלה את אצבעה על עכבר המחשב כך שההודעות רצו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. "הצעת הנישואים הכי טובה היא..."
היא קראה לקיסר שיחזור והעבירה לו את שם הזוכה שהבטיח לעשות את זה בכלוב של האריות בספארי ברמת גן, בתיאום עם הספארי ואחרי שהאריות אכלו מנה כפולה. "הנה, קח, תן לו", אמרה לקיסר.
"רגע, מה עם המקומות השני והשלישי?" שאל.
"תבחר לך מה שאתה רוצה", אמרה וקמה מהשולחן. פתאום היה לה דחוף לצאת משם. היא הגיעה למרפסת וסגרה אחריה את הדלת. בטלפון חיפשה את המספר של יונתן. לא היה לה את המספר שלו. יכול להיות שמחקה חתיכה כזאת גדולה מהחיים שלה? היא ביקשה מחברה שתמצא לה את המספר, וכשזו חזרה אליה עם המספר הנכון, עם השם הזוכה, מיהרה להתקשר.
"דוריתי", אמר.
והיא אמרה רק, "יונתן". זה הספיק לה בשביל לשמוח.
"את בעבודה?" שאל. "היום זה היום של הפרס ההוא, לא?"
"כן", אמרה. "זה היום".
"אז מי זכה?" הוא שאל.
"לא יודעת", אמרה.
"את רוצה להיפגש מתישהו?"
"כן", אמרה, "תוכל לאסוף אותי מכאן בעוד שעה?"
"ברור. אני אבוא. אני אקח אותך משם. לאן אנחנו נוסעים?"
היא חשבה לרגע. "מה דעתך שניסע לים?"
זאת היתה שיחה קצרה בסך הכל. היא חזרה לשולחן שלה וסילקה משם את קיסר. היא התיישבה על הכסא הגדול כך שרק הראסטות שלה הצליחו להזדקר מעל משענת הראש הגבוהה שלו ושילבה את רגליה. המחשב הזכיר לה שצפויה לה פגישה עם כל צוות הניהול למחרת. קיסר הופיע שוב ושוב בדלת וסימן בידו שהכל בסדר - הרשימות הועברו והמבצע הוכתר בהצלחה. היא חשבה על יונתן, שבטח היה מתגלגל מצחוק למראה העוזר שלה ובחירת הבגדים המוזרה שלו. כן, זה בטח היה מצחיק אותו ממש.
היא נשמה עמוק.
עכשיו באמת הרגישה מרוצה.
