אם כואב לי הלב, לפחות שהמוזיקה תהיה טובה
יש לי שיר לכל מצב: לעצב, לשמחה, לסקס, לאהבה גדולה, ויש לי הרבה שירים לאכזבה. מה שבטוח, אני לא שוכחת בדרך לעטוף את עצמי בעוד שכבת מגן, קצת יותר עבה. אשאר בקונכיה שלי עוד כמה ימים. חם שם ונעים שם, שקט ולא מפחיד
האמת, כואב לי. כואב לי ממש עמוק בלב.
"כה ציפיתי ליום והגיע,
אך מדוע בוכה בי הלב,
מי הפך את שמחת פגישתנו,
לעצבון הפרידה הנוקב".
(רחל)
זה השיר שמתנגן לי בראש עכשיו.
יש לי שיר לכל מצב. יש לי שיר לעצב, לשמחה, לבוקר, ללילה, יש לי שירים לסקס, לאהבה גדולה ויש לי שירים, הרבה אני חייבת לומר, לאכזבה. הם נמצאים שם בשבילי, עוזרים לי להבין שכולנו חווים את אותן חוויות בעצם, בכל זמן ותקופה. רובם ככולם, נוגעים באהבה, בשתי נפשות תועות כביכול, שמוצאות, או מאבדות...
כשניסיתי לשכב עם גברים סתם ככה בשביל ההנאה, כשהיה ברור שזה לא יתפתח למשהו אחר, התנגן לי בראש "כמו שזה היה" של אפרת גוש. אמרתי לעצמי "לכי על זה. תהיי כמו כולם, תיהני מהחיים". אבל אחר כך באו שירים אחרים. שירים על לבד ועל כמיהה להיות ביחד.
"את מקסימה, את יפה, את מוכשרת", כולם אומרים לי כל הזמן, ואני יודעת את זה בעצמי, אז איך זה לא מספיק? תמיד יש משהו... אחד נמצא בתקופה לא הכי יציבה בחיים, שני חושב שהקשר בינינו לא ממש ריאלי ושלישי לא בטוח שהוא רוצה זוגיות עכשיו, אז למה לעזאזל לנסות מלכתחילה? למה להסתתר מאחורי תירוצים במקום לומר את האמת בפנים, קודם כל לעצמכם?
אני חושבת שכולם רוצים זוגיות. כל מי שיגיד שלא - משקר. אנשים פשוט מפחדים: מפחדים להיפגע, להיחשף, להיקשר, להיחנק, מפחדים שהם לא טובים מספיק, שזה לא זה, או שאולי זה כן זה אבל מפחדים לפספס עוד אפשרויות בחוץ. הם מונעים על ידי הפחדים שלהם בלי להיות מודעים לכך. מסתתרים תחת מגננות, עוד שכבה ועוד שכבה עד שהם הופכים למכונות משומנות, עם מינימום רגש.
אני מסתגרת בקונכיה שלי
עוד מבט:
סינגלית לתפארת, אבל צריכה גלגל הצלה
ללי בלו
שנים שהיא שחקנית מעולה בתסריט של עצמה, גיבורה ראשית בדרמה סוחטת דמעות, כשכל מה שהיא רצתה זו קומדיה רומנטית, כזו עם דביקות וקיטש וניירות מצלופן, ובחור אחד מחבק, שיגיד בפעם המיליון את מה שהיא אומרת לעצמה בלי הרף - שיהיה בעצם בסדר. אשה קטנה גדולה, קווים לדמותה
ככה אנשים מפספסים זה את זה. מפספסים אהבות קטנות או גדולות. ואני? גם אני אסמן עוד וי ברשימת הפספוסים שלי. אני אומר לעצמי שאולי מה שצריך לקרות יקרה ומה שלא, לא. יש הרבה משפטים נדושים כאלה שאמורים לגרום לי להשלים עם המצב ולהרגיש טוב יותר. אני אזכיר לעצמי כמה אני נפלאה וחכמה, כמה החיים שלי מלאים, ובבוקר אזקוף קומה ואמשיך בחיי. לא ביג דיל.
כך אני פועלת, ואולי גם מצליחה לשכנע את עצמי. מה שבטוח, אני לא שוכחת בדרך לעטוף את עצמי בעוד שכבת מגן, קצת יותר עבה. עכשיו אני יודעת, הכי קרוב לבד... ושכל השאר יתרחקו ממני. מבחורה נאיבית ומלאה בחלומות, כזו שרוצה רק להראות כמה היא יכולה להוסיף לעולם, אני מסתגרת בקונכיה שלי, כל פעם עוד קצת.
"אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזו צומחת מעליי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב,
הלא כבר נשבר לי פעם הלב"
(איה כורם)
אני כבר צופה את התגובות של המגיבים. זה יגיד שאני פתטית, השני שאני תמימה על גבול הטמטום אולי, וחלק לא יבינו על מה לעזאזל אני מדברת, לא ייתכן שבכל הקשור במציאת זוגיות גברים ונשים הופכים לצבועים, פחדנים, שקרנים ונצלנים. מה שבטוח, לא תודו שאתם בודדים.
כן, זה שם, עמוק בפנים. תחפרו קצת, מתחת לכל השכבות האלה, תלכו קצת שמאלה... והופ. הנה מצאתי. בדידות, יושבת לה בכפיפה אחת עם לבד. איך זה קרה? אולי פספסתי משהו בדרך?
אני אשאר בקונכיה שלי עוד כמה ימים. חם שם ונעים שם, שקט ולא מפחיד. היא מכירה אותי היטב, מחבקת ומלטפת, כי היא מרגישה שמשהו שוב התפספס לי. אז אנחנו נשב לנו קצת ביחד וננסה להבין איך זה קרה, אני, הקונכיה והשירים שלי. אין כמו השירים שלי.
בתקווה שמחר אקום עם שיר יותר אופטימי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
