גירוי מיני במסווה של הסתערות על בריקדות
אמנון לוי הוא עורך ומנחה תוכניות פיקח. הוא יודע לשתול בתוך התחקירים שלו את כל המושגים הנדרשים כדי להצדיק אותם מבחינה חברתית ולטשטש את האופי המציצני שלהם. הוא יוצא נגד תופעות שהייתי שמח שימוגרו. יש לו מספיק הגנות. אבל המילים הנכונות שלו תפורות בתפרים גסים. דעה
בהמשך הכתבה נחשפות בגלוי הפנים של לפחות ארבע שחקניות פורנו ישראליות, אם כי רובן בלבוש מלא ואחת בלבוש חלקי, והפנים של חשפנית וידיאו ישראלית בלבוש מלא. לוי לא מסתפק בכך, אלא חוזר וחושף את התמונות מספר פעמים לאורך התוכנית.
התמונות חשובות להצלחת התוכנית, אבל לאן נעלם המסר של התחרטות בעתיד? התוכנית יצאה אולי מסקרנת, אבל, כרגיל, הנשים משלמות בסוף.
קשה להתווכח עם תחושה
התוכנית של אמנון לוי משדרת תחושה שהוא מת על תחקירים עם אופי מיני בכסות של לחימה בתופעות חברתיות חולניות. זה לא אומר שרוב התחקירים שלו הם כאלה. זה אומר, בפראפרזה על האמירה המפורסמת של אלכס גלעדי, שהתחקירים האחרים שלו, רבים ככל שיהיו, יוצרים תחושה שהם ההפסקות בין תחקירי המין.
אני מדבר כאמור על תחושה. השאלה שמעניינת אותי היא למה לוי יוצר, בי וברבים אחרים, כולל בעורכים של "ארץ נהדרת", תחושה כזו? האם זה רק אני?
קשה להתווכח עם תחושה. כל אחד יכול להרגיש אחרת, ובמיוחד כשרוב התחקירים אינם נושאים אופי מיני. יחד עם זאת, נראה שהתוכנית של לוי נותנת סיבות לא רעות להיווצרותה של תחושה כזו.
גבר שאומר, לא יותר מדי פעמים, לנשים זרות שהוא פוגש ברחוב שהוא "רוצה לזיין אותן", יוצר תחושה של זיין גס רוח, גם אם רוב הזמן הוא גבר מתחשב ועדין. כך גם לגבי הנטייה למיניות של התוכנית של אמנון לוי. כאשר הוא משתמש, בשני תחקירים שעוסקים בנושאים שונים, באותה סצינה של השפלה מינית שצולמה במצלמה נסתרת, וכאשר אפקט חושני כלשהו חוזר על עצמו לעייפה באותו תחקיר, כפי שנראה בהמשך, אי אפשר שלא להתרשם שהמיניות חשובה מהמסר הלוחמני. וכאשר תחקירי-המין שלו נראים מגורדים בשפכטל מהרחוב, כמו התחקיר על תופעת המציצנים, אי אפשר שלא לקבל תחושה שכל שאר התחקירים הם הפסקה שבין מין למין.
מנכ"לית של בתי בושת
תוכנית התחקירים של אמנון לוי היא מלאכת מחשבת של "אשליה של מכובדוּת" (מושג לוחמני של לוי). בתחקיר על הפורנו הישראלי הוא מציג שחקנית פורנו כמצליחנית עסקית. קודם כל הוא מציג אותה כקורבן, תוך התעלמות מהדברים שהיא אומרת על עצמה, ואחר כך הוא מציג אותה כמעיין ספרטקוס שהשתלט על השיטה, ואז נעלמות המילים התוקפניות. הצופים נהנים מסיור חביב ומחויך בתוך הדירה שלה, זירת העסקים שלה. ובתחקיר אחר, הוא מראיין מנהלת בתי בושת שהוא מכנה אותה "מנכ"לית". לוי מגנה את האשה הזאת, לצד סאב-טקסט עסקי ומצליחני שמעלה חיוך.
הבעיה החמורה עם לוי מתחילה באופי הלוחמני-כביכול שלו. הוא בא להגן על נשים תמימות בחסות הלבנה של הבזוי. הבזוי הופך אצלו לעניין שראוי להציגו לראווה בלבוש מסיכה של מלחמה נגדו.
אם לוי היה מוותר על הלוחמנות החברתית, לא הייתי כותב את הרשימה הזאת. אין לי בעיה עם תוכנית מרומזת-פורנו. חופש הביטוי מתיר גם אותה. יש לי בעיה עם תוכניות שנועדו לגירוי מיני בתנועת עיקוף של הסתערות על בריקדות.
לוי הוא עורך ומנחה תוכניות פיקח. הוא יודע לשתול בתוך התחקירים שלו את כל המושגים הנדרשים כדי להצדיק אותם מבחינה חברתית. הוא יודע לא רע לטשטש את האופי המציצני שלו. הוא מוסר מידע חשוב, לצד מידע מציצני; והוא יוצא נגד תופעות שהייתי שמח שימוגרו, לצד גירוי מיני שדווקא מעודד את התופעות האלו. יש לו מספיק הגנות. אבל, המילים הנכונות שלו תפורות בתפרים גסים.
העיקר האפקט הדרמטי
לוי הוא להטוטן של דו פרצופיות. הוא דומה לגבר שיודע ללחוש באוזניה של אשה את כל המילים הנחשקות, ואז, לאחר שבא אל סיפוקו, מחטיף לה זפטה איומה. הנשים הרי תמיד משלמות את המחיר. המושגים התקניים שלו נועדו מראש לצורך האשליה של מכובדות, והמסרים המיניים עושים את העבודה המלוכלכת מתחת לשטיח.
התחקיר על הפורנו הישראלי עושה פרסומת חינם לאתרי פורנו. אולי חייבים להזכיר אותם על פי כללים של תחקיר טוב, אבל למה מספר פעמים ולמה בבולטות כזאת? קשור או לא קשור, לוי דואג להנאת הצופים חובבי הפורנו המרומז, ושיילך המסר החברתי לעזאזל. העיקר האפקט הדרמטי.
כפל המשמעות המתחסד הזה הוא תופעה תקשורתית שלוי הוא היום אחד מנציגיה הבולטים. לוי לא המציא את השיטה. הוא מנצל אותה בציניות, בדומה למורה לחינוך מיני שמפשיט את התלמידות שלו כדי להראות להן ולכולם מה ראוי שיסתירו.
