מחכות למשיח
"נשים שמתעקשות על מעמדן השווה בפולחן היהודי צפויות לשנים ארוכות של אי הבנה. בעתיד הקרוב הממסד האורתודוכסי יעמוד על רגליו האחוריות וינהל נגדן מלחמת חורמה". אריאנה מלמד בטוחה שזה ייגמר בתפילה קהילתית משותפת
יום יבוא – אולי לא במהירה בימינו ואולי לא בימינו בכלל – שבו תפילת נשים במרחב הציבורי תהיה ברורה, צלולה ומובנת מאליה בדיוק כמו תפילתם של גברים. יום יבוא ותפילות שני המינים יהיו שוב מה שהיו פעם, לפני שהיררכיה אורתודוכסית הפרידה ביניהם: פולחן משותף של קהילה, בלי איסורים ובלי הדרה שכל כולה מכוונת להוציא נשים ממעגל הפולחן הממוסד.
בבנות צלופחד שאולצו להינשא בתוך השבט כדי לשמור על משאביו. כלכית ופוליטית, אזרחית ודתית, מקומן של נשים היה ברור וידוע ונחרץ: לא בזירה הציבורית, לא בשוק העבודה, לא בית הספר, לא במקהלת הכנסיה, לא בהיררכיה ההילכתית ולא בעמדת האימאם במסגד. ואיש לא חשב שיום אחד יקומו נשים, במדינות שונות ובדתות שונות, ויבקשו לחולל שינוי.
בדרך ליום הזה אנחנו עדים לניצני המאבק וגם להשתוממות, לביקורת וללעג שהוא מעורר. מה פתאום נשים רוצות ומה פתאום הן תובעות לעצמן זכות פולחן שווה? לא ייתכן שהן עושות זאת מטעמי דת. הן רוצות להתריס, הן רוצות להתעמת והן רוצות להיות פמיניסטיות שכאלה, ויהי מה: וזה, אומרים האנשים שרוצים להשאיר נשים במקום ה"נכון" עבורן, לעולם לא יקרה.
כדי להבין מדוע נשים מתעקשות על זכויות פולחן שוות, כדאי להרחיב מעט את הפרספקטיבה ולהבין שאין בתופעה הזאת כל מאפיין יהודי מובהק. למרבה הצער, הדרת נשים מן הפולחן היתה משותפת לכל הדתות המונותיאיסטיות כולן, בשלבים שונים של התפתחותן, בדיוק כמו שדחיקת רגליהן של נשים מן המרחב הציבורי ושלילת זכויות אנוש בסיסיות שלהן היתה אופיינית לכל החברות בהן צמחו הדתות האלה.
לאדם דתי – יהודי, נוצרי או מסלמי – בן ראשית המאה העשרים, המחשבה שלנשים מגיעה זכות בחירה בגלל שהן בנות אנוש היתה רעיון מעורר פלצות,
גיחוך ותיעוב. מאה שנים לפני כן אפשר היה להתחלחל מעצם המחשבה שנשים יזכו לירושה, עם או בלי להיזכר
דעה אחרת
הקפות שוויוניות
יעל משאלי
רגע לפני שהמייל שלה קורס מהזמנות ל"קריאת נשים בשמחת תורה", יעל משאלי תוהה על הטרנד הפמיניסטי-האורתודוכסי הדורש להשוות את הפולחן הדתי. ומה שהיא בעיקר רוצה לדעת הוא - למה הן זקוקות לזה?
רצות למרחקים ארוכים
כשנשים יהודיות עדיין לא העזו לחלום על שינוי, אפיסקופליות כבר הקדימו אותן ותבעו זכות לכהן בממסד הכנסייתי בתפקיד שיועד לכמרים. לפני ארבעים שנה, לא היתה אחת כזאת. היום יש יותר מאלפיים. הפלא ופלא, יש גם בישופיות. הכנסיה האנגליקנית פתחה את שעריה בפני פולחן שנשים מנהיגות ואחריה הלכו זרמים גדולים אחרים בפרוטסטנטיות, והקתוליות לבדה נותרה מבוצרת בהשקפתה כי רק גברים יכולים: הפגנות של נשים מול הותיקן בשנים האחרונות לא חוללו מהפכה בתפיסת הכנסיה, אבל גם ההפגנות האלה היו בתי מתקבלות על הדעת לפני חמישים שנה.בבודהיזם ובשינטו ואפילו בתיאולוגיה האיסלמית הסונית כבר אפשר למצוא נשים מנהיגות פולחנים: אצל המוסלמים ברור שמדובר בפולחן של נשים בלבד, אבל בחצר הקטנה שלנו גם זה עדיין לא ברור לחכמי האורתודוכסיה. רבניות רפורמיות וקונסרבטיביות, תפילות קהילתיות משותפות במספר גדול והולך של בתי כנסת לא הועילו, בינתיים, להוצאת הממסד הרבני מעמדתו המבוצרת, אבל לא לעולם חוסן.
אם יש ביהדות מהפכה אמיתית של שינוי תפיסות יסודי, הרי זו המהפכה השקטה, האיטית והמנומסת שנשים מנהלות נגד מקומן הדחוק בפולחן הציבורי. הן לא עושות זאת מפני שדחוף להן להתעטף דווקא בטלית כשיש בשוק אקססוריז נאים בהרבה, והן לא עושות זאת כדי להתעמת, אלא כדי לומר שזכות הפולחן שלהם לא נגזרת מהיסטוריה ארוכה של דיכוי אלא מעצם היותן נשים מאמינות. בדיוק כמו שלפניהן, נשים בנות דתות אחרות אמרו זאת: גם אנחנו, אמרו אישה-אישה לשיטתה, נבראנו בצלם. מכאן ולא משום מקום אחר נובעת זכותנו לפולחן ציבורי ככל האדם.
נשים שמתעקשות על מעמדן השווה בפולחן היהודי צפויות לעוד שנים ארוכות של אי הבנה מחוץ לקהילות שכבר מקבלות את עמדתן. בעתיד הנראה לעין, הממסד האורתודוכסי צפוי לעמוד על רגליו האחוריות ולנהל מלחמת חורמה נגד נסיונותיהן של נשים להפקיע את בלעדיות הפולחן הציבורי מידי הגברים: לא נורא. היהדות היא דת שמצטיינת בתקווה למרחקים ארוכים.
מי שיכול לחכות בשלווה לבואו של משיח יכול לחכות גם לתפילה קהילתית משותפת. ובכלל, אולי בסוף תבוא משיחה.
מהפכה שקטה. תפילת נשים
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים
