מותו של סולן
להקות רבות מצאו עצמן בשיא ההצלחה ללא הסולן והמנהיג. יש מי שמצאו פתרון אלגנטי, כמו "ג'וי דיוויז'ן", ויש דוגמאות עגומות יותר, כמו "אינקסס" או ה"דורז". הרהורים בעקבות חזרתה לפעילות של "אליס אין צ'יינז"
אלפי ישראלים יעידו על עצמם כאוהדים קנאים של ה"דורז", אבל ספק אם אפילו עשרות מתוכם האזינו לאלבומיהם "Other Voices" מ-1971 ו-"Full Circle" מ-1972, אלבומים שיצרו חברי הלהקה לאחר מותו בגלות פריז של סולנם-מנהיגם ג'ים מוריסון.
ה"דורז" היתה להקת הרוק הגדולה הראשונה שנאלצה להתמודד עם הסתלקותו הפתאומית של סולנם אל נצח שאין ממנו חזרה. שתי ענקיות אחרות איבדו, עוד בשנות ה-60, את הכוח היצירתי המרכזי שלהן לטובת אי-שפיות, יותר מזמנית: בריאן ווילסון פרש מהביץ' בויז ופינק פלויד העזיבו את סיד בארט.
פינק פלויד עם בארט (ראשון מימין). איבדו אותו לאי השפיות
ב-40 השנים האחרונות התרחשו, כמובן, המון פירוקי להקות ופרישות ועזיבות של סולנים וחברים אחרים, וגם לא מעט מיתות נמהרות של אמנים. אבל, למרבה הפלא והשמחה, לא הרבה להקות נאלצו להתמודד עם כזה משבר קיצוני של אובדן חבר בכיר. הנה אליס אין צ'יינס, שלפני יותר מעשור עצרה פעילות בשל ההתמכרויות של סולנה ליין סטיילי, שנפרד לבסוף מהעולם ב-2002.
עכשיו הם חוזרים באלבום ראשון עם חומרים חדשים מזה 14 שנה. אלבום לא רע, ובו רצועה אחת ממש מצוינת עם טאבלות וגיטרות אקוסטיות, "When The Sun Rose Again". אליס הפסיקו לעבוד ביחד כשסטיילי חדל מלתפקד, ורק לפני כשלוש שנים מצאו לו מחליף, וויליאם דובאל.
המזל והלב של הלהקה נקרא ג'רי קאנטרל, שעוד בגלגולם הראשון היה ממילא הכוח היצירתי המוביל שלה, וגם העמיד תרומה משמעותית ביותר בהרמוניות הקוליות. כך שלמרות אפרוריותו היחסית של דובאל, שאינו מתקרב לנוכחות הקולית ולכריזמה של סטיילי, קאנטרל, ששר יותר מאי פעם, אחראי לייצוב ולהמשכיות שלהם לתוך הגלגול הנוכחי.
ג'וי דיוויז'ן. התמודדה עם הבעיות באופן מרתק (צילום: Pennie Smith)
אבל הקושי כאן ברור: מעבר לאובדן האדם הקרוב, מעבר לחלל היצירתי העצום, ומעבר לשאלות המאוד אישיות של בחירת הדרך הפרטית להתמודדות, להענקת כבוד למנוח, ולהכרעות הטעם הטוב אצל עמיתיו החיים, להקות שסולנן מת ניצבות בפני שאלות עסקיות ותדמיתיות מורכבות. האם השינוי הכפוי במבנה הגוף היצירתי יבריא את ההרכב וידחוף אותו להתחדשות יצירתית, או שמא דווקא ידרדר את המאזן האנושי הפנימי ואת ההישגים האמנותיים? האם המוניטין, שנצבר בעמל של שנים, יינזק מכך שיוצמד אליו קול מוביל חדש? ואולי השאלה היא זו שאת התשובה לה הכי קשה לצפות מראש: כיצד יגיבו האוהדים הנאמנים מול מה שעלול להתפרש אצלם כמסחריות מעוקרת מרגשות, או יריקה על המורשת המקודשת של הז"ל.
המיקרופון נשאר
הלהקה שהתמודדה עם הבעיות הללו באופן הכי חלק, מוצלח ומרתק, לפחות כלפי חוץ, היתה "ג'וי דיוויז'ן". לאחר התאבדות סולנם איאן קרטיס, החליטו החברים על שינוי השם, שינוי מכריע בקו המוזיקלי, והשארת המיקרופון המוביל אצל חבר אחר בהרכב, הגיטריסט ברנרד סאמנר. השירים המזהירים וההתמדה בפעילות המשותפת שהגיעו אחר כך הצדיקו, כמובן, את הבחירות של סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס כ"ניו אורדר".
ה"דורז". לדנזמור (ראשון משמאל) נמאס מביזוי המוניטין (צילום: AP)
אבל ברור שהכל היה עלול להידרדר. ה"דורז", למשל, ויתרו על ההתעקשות להמשיך אחרי שני אלבומים בהם הקלידן ריי מנזארק שר במקום מוריסון. אבל החל משנות ה-90, מנזארק והגיטריסט רובי קריגר צילמו כמה ספיישלים טלוויזיוניים ויצאו למסעי הופעות עם זמרים מתחלפים, ביניהם בדקו את איאן אסטברי מה"קאלט", סקוט סטאפ מ"קריד" ואפילו פרי פארל מ"ג'יינז אדיקשן".
כשלמתופף ג'ון דנזמור נמאס ממה שנראה לו כביזוי המוניטין שלהם, הוא הוציא צו מניעה נגד שני חבריו שאסר עליהם להמשיך ולהופיע תחת שם הלהקה. לעומתם, "קווין", שאיבדו את פרדי מרקיורי, אמנם מופיעים מדי פעם עם סולנים אורחים, בעיקר עם פול רוג'רז, בעבר הרחוק מ-"Free" ו- "Bad Company", אבל כשחשקו בשנה שעברה בשיבה להקלטות, עשו זאת תחת הכותרת הפחות נחרצת (והפחות מטעה, יחסית), "קווין עם פול רוג'רס".
דומה שהחיפוש העגום ביותר של תחליף חי לסולן המת קרה ל"אינקסס". הם איבדו את מייקל האצ'נס ב-1997, אחרי שנתלה בחגורתו על דלת חדרו במלון באוסטרליה. אינקסס מיהרו לגייס את טרנס טרנט ד'ארבי למילוי מחויבויות בימתיות דחופות, ואחר כך המשיכו לאותם צרכים עם ג'ון סטיבנס. ב-2005 השתתפו בתכנית הריאליטי האמריקנית "Rock Star Inxs", בה נבחן הזוכה לאיוש משרת הסולן. ג'יי די פורצ'ן מקנדה קיבל את הג'וב, אבל לא רק שהקריירה של אינקסס לא המריאה, לאחרונה הוא אף הגיש נגדם תביעה משפטית. כך שכרגע עורכי דינה פעילים יותר מהלהקה עצמה.
כמובן, אין חוקים מקובעים, יש המון רגשות מעורבים ויש שכל ישר וכאמור, למרבה המזל, מעט מאוד תקדימים להישען עליהם. ובכל זאת, אפשר לומר בהכללה שגם אם המוות של חבר להקה אחד אינו מחייב את מותה של הלהקה כולה כגוף יוצר, מקליט ומופיע, הרי שגם אין הרבה טעם, ואפילו לא הרבה מאוד הכנסות, בהתעקשות על המשך הדרך מבלי שאכן נמצא מחליף מסדר גודל סביר. או שלפחות, כמו במקרה "ניו אורדר", בכלל מחליפים את הנעליים והולכים למקום אחר.
