למה לי פוליטיקה עכשיו

שנה אחרי פרוץ המהומות בעכו והעיר עדיין מלקקת את פצעיה; על פני השטח היומיום מתנהל כרגיל, חזק יותר מהכל, אבל מתחת לפני השטח מאיים להתבקע בכל רגע האיזון השביר שגם כך מתקיים בקושי. כל דבר מקפיץ. כל דבר נפיץ.

אמש (ה'), בטקס הנעילה של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, מה שהבעיר את השטח היה מכתב של צופה בהצגה

"מילות מפתח", שהקריא אחד מיוצריה. הצופה, מראשוני הצברים בארץ, כינה במכתב את ישראל "מדינה פאשיסטית", והוסיף גם מילים על פשיטת הרגל של הציונות הכובשת, ועל כך שיותר אין הוא מרגיש כחלק ממנה.

קריאות מחאה נשמעו מכל עבר. רחבת הדשא של גני הפסטיבל געשה. קריאות לביטולו של הפסטיבל הדהדו ברקע, לצד מחשבות שנזרקו לאוויר מצד גורמים בעירייה, שאולי הגיע הזמן להשתלט על העסק ולהעביר את המושכות ממנהליו האמנותיים לידיים שמבינות עניין.

"זה פסטיבל שמאלני", קראו הקולות. "החלטות השופטים פוליטיות", אמרו אחרים. גם חבר ועדת השופטים, חוני המעגל, לא הסתיר את אכזבתו מתוצאות התחרות. "עזבי אותך, זו היתה בחירה פוליטית", אמר. מה שבטוח, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר דגם 2009 הביא השנה לבמה לא מעט תוצרי לוואי ישירים או עקיפים של הכיבוש.

אכן פסטיבל פוליטי

זה היה בפירוש פסטיבל "פוליטי"; היו בו שבירת מוסכמות, חיפוש דרך ושיקוף אובדן דרך, אמירות חברתיות חתרניות, יצירת אופוזיציה אמנותית ותכנית ונתינת במה לקולות שזוכים למעט ביטוי במרחב הציבורי שלנו. הרי זה, אם אינני טועה, המנדט של הפסטיבל הזה. בזו מוגדרת "אַחֱרוּתוֹ", וכל ניסיון לערער על כך - מערער בעצם על מקומה של יצירה ניסיונית, בועטת וחדשנית במסגרתו.

מתוך "חוויה מתקנת" (צילום: יוהן שגב)

ייתכן וגורמים בעכו אינם מוכנים עדיין לגעת במקום שכואב. הגיוני שהפצע מאירועי השנה שעברה עדיין לא הגליד, ומעדיפים פה להשתיק קולות מרוב פחד. אבל למען האמת, לעולם אין זמן נוח להתמודדות שכזו, וגם פרנסי העיר יודו כי עדיף להוציא קיטור על במת התיאטרון מאשר ברחובותיהם.

פסטיבל עכו חייב לשמור על עצמאותו. היא זו שמגדירה את צביונו. את הקווים האדומים יניחו על פי מידת הצורך המנהלים האמנותיים שבידיהם הופקד הפסטיבל. כל ניסיון להכתיב תכנים מממסדרונות העירייה ייחשב כהבעת אי אמון בשיקול דעתם.

לא חד מימדי

ייתכן שתגובת אותם גורמים בעיריית עכו אומרת גם משהו על הצורך במציאת האיזון בין התכנים שמציע

הפסטיבל. ייתכן שלקראת השנה הבאה צריך יהיה לחשוב כיצד לא הופכים את המושג "אחר", לחד מימדי שמתפרש כמניפסט פוליטי בלבד. עם זאת, צריך לומר שהפסטיבל השנה, לא טקס הנעילה, דווקא הציע מגוון רחב של אמירות תיאטרוניות, אמנותיות, פוליטיות וחברתיות.

התנגשויות בין מנהלים אמנותיים לפרנסי העירייה בעכו היו ויהיו. יש להניח שעצם העובדה שהמנהלים האמנותיים הנוכחיים של הפסטיבל – סמדר יערון ומוני יוסף – עומדים במקביל גם בראש המרכז לתיאטרון בעיר (מוסד שנסמך אל שולחן העירייה) הופכת את מערך היחסים בין הצדדים מורכב יותר.

יש לקוות שאחרי שהאבק ישקע, המשך קיומו של הפסטיבל גם בעשור השלישי לחייו לא יופרע, והוא ימשיך להיות הילד הסורר והפרוע של התיאטרון הישראלי, זה שמרחיב את גבולותיו ומעשיר את המרחב שבו הוא פועל.