שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החרדה החרדית
    "הפחד הוא שמניע את הציבור החרדי לנהל מלחמת חורמה נגד כל השואפים להשתחרר מעולו. וכל האמצעים כשרים". אסף וול צפה בסרט "סוררת" וחזר עם תובנות

    יחד עם חבר, חרדי לשעבר (חרדל"ש) שהתפטר מתפקידו, ישבתי לצפות ב"סוררת" של ענת צוריה בערוץ 8. את רבע השעה שנותרה עד לתחילת הסרט, העברנו בצפיה בתכנית הקודמתו שעסקה ביחסיה של סופי צדקה מול העדה השומרונית. אין לי מושג אם מדובר בצירוף מקרים, אך קשה להתעלם מהדמיון בין שני הסיפורים: קהילה מבודדת, קנאית, המנהלת מלחמת חרמה נגד אחת מבנותיה. "בדיוק כמו אצלנו", העיר הלשעבר ואני התפלאתי על כך שלאחר 10 שנים כחילוני מופקר הוא עדיין אומר "אצלנו".

     

    "אפשר להוציא את השומרוני מהעדה, אך לא את העדה מהשומרוני", הטיחה במרירות צדקה. נדמה כי הדבר תקף גם לגבי המושכים בידית ההפלטה מתוך קהילת המאמינים היהודים. מזה זמן שאני עוקב אחרי "פסטיבל שרה איינפלד" בפורומים החרדיים העוסקים בה באובססיביות. כל איזכור הנוגע לגיבורת הסרט גורר אשכול תגובות ארוך במיוחד. השמצות, חרפות, חשיפת פרטיה האישיים לעיני כל. העיסוק האינטנסיבי ב"סוררת" מציף עבורי את השאלה: על איזה כפתור אדום לחצה איינפלד?

     

    הפחד. הפחד הוא המוטיב המרכזי העובר לכל אורך הסרט. הוא מניע את גיבוריו ודוחף אותם למעשים המוכרים לנו מחברות טוטאליטריות. החרדה מהחירות ומהחופש. עד כדי כך גדולה האימה, שיש צורך להציג את היוצאים לחפשי כחולי נפש. מדוע עוסקים רבים כל כך בהשלטת פחד ובאכיפתו?

     

    הציבור החרדי חרד מלהגיע למצב בו נמצאת העדה השומרונית. לכן בדומה לה, הוא מנהל מלחמת חרמה כנגד כל השואפים להשתחרר מעולו ומסתבר שכל האמצעים כשרים. אפילו הכרזה על הנוטש כעל חולה נפש בידי "אנשי מקצוע". אלא שאיינפלד וויינפלד שותפתה לעלילה, אינן עושות רושם של נערות שוליים, ודאי לא של חולות נפש. מדובר בנשים רהוטות, אינטילגנטיות ובעלות קסם אישי לא מבוטל. גישה אגרסיבית זו אמנם נכשלת ברמה הטקטית, שכן הלחץ דוחף את המתלבט החוצה, אך מצליחה ברמה האסטרטגית. פורשים פוטנציאליים מבינים את הצפוי להם וחלקם מוותרים. אלא שכדי למדוד הצלחה או כישלון, יש לבחון קודם את מטרות החרדים.

     

    מן הסרט עולה כי מטרת העל של הקהילה: השארת כמה שיותר "חיילים" במחנה החרדי. ואכן, האסטרטגיה כנראה מוצלחת והפחד פועל את פעולתו. אך האם זו מטרה ראויה עבור חברה? מה איכותם של "חיילים" הנשארים רק בשל הפחד? גישה שכזו מותירה את העץ מלבלב כלפי חוץ אך רקוב לגמרי מבפנים.

     

    נדמה שהשיטה החרדית אינה מצליחה להתמודד עם אתגרי העת החדשה. בצורה נוגעת ללב מביעה אחת המרואיינות את תסכולה מכך שכל ההתייחסות אליה נובעת אך ורק מסממנים חיצוניים. ממידת הצניעות של בגדיה למשל. זהו לב העניין לדעתי. הקהילה החרדית מנסה להתמודד עם סוגיות ערכיות באמצעות גדרים, חומרות וחוקי צניעות. ניכר כי אין כל ניסיון להעמיד אלטרנטיבה תרבותית, אלא רק סממנים חיצוניים.

     

    גדרים שכאלו ניתנים לקעקוע בקלות.
    האינטרנט למשל. זהו איל הניגוח המקרקר באטיות ובהתמדה את חומות השטעטעל. מעניין גם לשים לב אילו חברות "אחיות" מגבילות את השימוש באינטרנט (רמז: סוריה, איראן, סין). אנו חיים בעידן בו מסוגל כל אברך להתקשר עם העולם במכשיר טלפון נייד. איך בדיוק ניתן למנוע ממנו להגיע אל אתר "חופש"?

     

    לסיכום, החומרות והעיסוק האובססיבי בצניעות המוצגים ביתר שאת בסרט - מעוררים אי נוחות. "זו כבר לא יהדות", מפטיר החרדל"ש למראה שלט הקורא לבנות ישראל לצניעות, "זו קריקטורה של יהדות". אני שואל אותו אם הוא כועס. "אני לא כועס", הוא משיב באדישות. "החרדים הם תינוקות שנישבו".

     

    בכל זאת, קשה להמנע מהשאלה המתבקשת. האם אנו הרואים עצמנו "חפשיים", בני חורין באמת? האין אנו, כאותם אנוסים, עבדים למשכנתא, קשורים לבני זוג שאינם מתאימים, כבולים לעבודה מתסכלת? כמה מאתנו יעזו "לחתוך" כאותם יוצאים בשאלה ולזכות בחירות אמיתית מעצמם? אם לצטט את שרה מן הזיכרון, אז הדבר שממתין לך מן העבר השני, הוא בעיקר אתה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים