אי אפשר לנטרל את האל

רות גביזון חושבת - בצדק גמור – כי יש בישראל תרבות בעלת זהות חילונית, אבל היא שברירית עד כדי כך שמעצביה לא השכילו להנחילה לדורות הבאים. מתוך דאגה כנה, נתבקשה לחבר נייר עמדה בענין לכבוד ועידת הנשיא, ובו קבעה כי לצורך שרידותה של התרבות הזאת אכן צריך להכיר את מכמני התרבות הדתית, אבל "לנטרל את אלמנט האל" מתוכה.

איך מנטרלים אל, אינני יודעת: קרני לייזר? מחיקה צנזוריאלית? התעלמות מתודית? גביזון לא פירטה, וגם זה בצדק גמור, משום שעצם שבריריותה של התרבות החילונית מצוי בדיוק ברעיון הזה, שאפשר "לנטרל" את האידאה של האל מן העשיה והדיון התרבותי שמתקיים כאן.

התרבות היהודית היא אכן אנומליה, משום שהיא מקשרת בין עם, ארץ ואמונה בקשר חד-ערכי ובלתי ניתן להפרדה: ואין עוד תרבות אנושית שהישרדותה ההיסטורית תלויה כל כך בהכרת האידאה של האל –להבדיל מן האמונה בו, וברשותכם – לענין הזה לא נידרש כאן. כמעט כל אספקט של קיומנו התרבותי כאן נתקל איכשהו ברעיון הזה.

נתחיל בכך שאנחנו יושבים דווקא כאן ולא באוגנדה.

ירצו מי שירצו להסביר את העובדה הזאת במונחים טכניים של הצבעה בקונגרס ציוני אחד, ויטעו עד מאד. גם תיאודור הרצל, חילוני למהדרין בעיני עצמו, צריך היה לסגת מפני ההכרה שלא די בפתרון מדיני לעם היהודי. העם הזה חיפש משהו אחר, בעקשות ראויה לציון ובחוסר הגיון מתמיה, למי שביקש למצוא הסדר רציונלי, מעוקר מהבטים תיאולוגיים, למצבו הקיומי.

ואיכשהו העם הזה התעקש לנכס לעצמו מחדש שפה עתיקה ומוזרה, כשהרצל תמך דווקא בגרמנית המשוכללת והמודרנית: וזאת השפה היחידה המאפשרת לילד בכיתה ב' לצייץ, "בראשית ברא" – אבל בדברי ימי התרבות החילונית מבית מדרשם של הרצל ובן גוריון, אלוהים כבר נוטרל לגמרי, ולכן נשאר הילד הזה עם התוהו ובוהו על פני המים ועם ערימה של סיפורים עתיקים וחסרי פשר, שמאוחר יותר ייכשל בהבנתם בבחינות הבגרות.

גם חילוני למהדרין או אתאיסט לתפארת או אפיקורס להכעיס יכול להכיר בכך שבמרכז החינוך החילוני, מזה שלושה דורות לפחות, עומדת השאיפה לנטרל את האידאה של האל, והתוצאה היא כשלון מחפיר וכפול: בוגרי מערכת החינוך הזאת אינם מכירים כלל את יסודות תרבותם, ההיסטוריה שלהם נתפשת בעיניהם כרצף מבולבל של פוגרומים ושואות, ספר התפילה שליווה את אבותיהם מאות בשנים חתום בפניהם לגמרי והם אנוסים להיות האדם החילוני החדש בתבנית הבן גוריונית, אבל מבלי שתהיה להם היכולת להביא הביתה זכיה בחידון התנ"ך, לגמרי בניגוד לחזונו.

וראה זה פלא, למרות השתדלותה המסיבית של מערכת החינוך להתכחש להוויה הטרנצדנטית המיוחדת לתרבות היהודית, רוב בוגריה ממשיכים לאחוז בסמלים מתוך אותה הוויה עצמה, אבל מתקשים למצוא את המחבר בין קערת הפסח שבבוידעם, המזוזה על המשקוף, השבתת הרכב ביום הכיפורים, עורלת התינוק וההתעקשות לשבור כוס בחתונה. גם חילונים גמורים, על פי כל סקר שקראתם, יצמידו אחד מן הסמלים הללו או יותר לאורחות חייהם, רק שכבר אינם יודעים מדוע הם עושים זאת.

ממה נובע הלהט של ברנר

יצרני התרבות המקומית – אותם הייתה גביזון רוצה לראות כממשיכי דרכם של ברנר וברדיצ'בסקי –אינם כאלה באמת. כדי להבין את הלהט הברנרי צריך להכיר במרד החילוני הגדול של בני דורו, מרד שכל כולו עיסוק בשאלת ה"אני" לנוכח האידאה של הנשגב, וכהתרסה מתמשכת בפניה של האידאה הזאת. לא ניטרול, כי אי אפשר היה לנטרל.

בדורות הבאים של התרבות המקומית ניטל עוקצה של ההתרסה. התנ"ך נלמד כאן באמת כמיש-מאש של מיתוס וארכיאולוגיה, פרוטו-היסטוריה ואגדות ילדים, כאילו היינו כולנו חוקרי מקרא מתחילים מן האסכולה הגרמנית במאה ה – י"ט, ולא מי שחיים בארץ בה נכתבו הדברים האלה – כולם עד אחד בהשראת האידאה של האל.

כך קרה גם ללימודי ההיסטוריה היהודית, שעיקורם מן האנומליה היה גם עיקור מן הייחוד. לטעמי, כדי לחלץ את הנושא מן השיממון (המוצדק) שהוא מטיל על תלמידים, יש לחזור דווקא אל התפתחות רעיון האלוהות ועימו התמורות בחיי הדת של יהודים לאורך הדורות כדי להבין משהו: שהאל של תקופת המקרא אינו האל של הרמב"ם והאל של שפינוזה אינו זה שהיה מקובל על המשכיל היהודי בתחילת האמנציפציה, אבל כדי ללמוד כך צריך לחזור ולהנכיח את האל ואת ההיגדים הקלאסיים שלו – שוב, כאידאה ולא כמבוא לכפיה דתית – ודווקא כך, באמצעות הייחוד הזה, לחזק ולבצר רעיונות "חילונים" לגמרי, החל מדאגה לזולת (גר, יתום ואלמנה) ועד למחזור בקבוקים ושמירה על כדור הארץ (בל תשחית), דרך המקור המיוחד לנו לזכויות האדם (רעיון הבריאה בצלם).

ניטרולו של אלוהים נדמה היה, לאורך כמה עשורים, כתהליך שכולו הצלחה. הרומן ההיסטורי-התנכ"י לא התפתח כלל בספרות העברית החדשה. הזמר המקומי ברא ארץ דמיונית והבטיח שנלבישה שמלת בטון ומלט. המוסיקה חיפשה לעצמה הקשרים אוניברסאליים, וביחד נותרה החוויה המטפיזית ענין למעטים בלבד, בעיקר ליצרני התרבות, שבאמת לא יכולים בלעדיה.

אבל כל זה, במחילה מכבודם של מנטרלי-אלוהים מכל המגוונים, לא יכול להציל את התרבות המקומית מייחודה ומשבריריותה גם יחד. ובמידה מסוימת כל זה הוא נחלת העבר

נתנה תוקף, סרוגים, ואפילו הבורר

כי בהווה התרבותי החילוני-שלנו, שמתחיל לדעתי מעט אחרי השבר העמוק של מלחמת יום הכיפורים, יש "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום כטקסט-אבל מכונן, ויש "אחד אלוהינו" של אוהד נהרין כיצירה המכוננת במחול הישראלי המודרני, ויש "תיאום כוונות" של חיים סבתו ו"סימנטוב", מותחן שכוכביו הם הנפילים מבראשית, של אסף אשרי: ויש "מרחק נגיעה" ו"סרוגים" ו"תמרות עשן" ואפילו "הבורר", שנוגעים באורחות החיים האמוניים מתוך קבלה והבנה ובלי התרסה, ויש האשד הגדול והמבורך, החשוב מאין כמוהו בדברי ימי התרבות שלנו, של מוסיקה יהודית. היא יכולה להיות חילונית לגמרי, במובן בו "הללויה" של לאונרד כהן או הסימפוניה הראשונה של מאהלר, פרק שלישי, נכתבו בידי אנשים חילוניים. אבל שניהם –בדיוק כמו "ג'רוזלם" של מתיסיהו וגירסת הדיסקו המעפנית האחרונה להלל, ספוגים לגמרי באידאה של האל. אחרת לא היו נכתבים, אחרת לא היה להם פשר בקרב מליוני בני אדם.

רוב רובם של צרכני

התרבות הישראלית החילונית לא מגדירים את עצמם כאתאיסטים. רוב יצרניה, ארהיב ואקבע כאן, חיים בשלום עם אידאה מסוימת ואישית של הנשגב וה"מעבר", יהא שמה בפיהם אשר יהא. בין אלה לבין אלה, פרוייקט ניטרול האל לא נחל כל הצלחה נראית לעין, וודאי לא כזאת שמעקרת את האל מן ה – די. אנ. איי התרבותי והלאומי המשותף לי ולאחרון חסידי ברסלב.

ודווקא ביצור רעיון האל, דווקא ההיכרות המעמיקה עימו ועם תוצריו התרבותיים, מבטיחה את הישרדות החילוניות והחילונים-בצד-דתיים טוב יותר מכל הכחשה והדחקה, עיקור והתעלמות. כשמבינים את רעיון האלוהות ומה נגזר ממנו, קשה יותר לשנוא את הזולת רק בגלל שהוא מתלבש משונה ומתפלל. כשמכירים את הטקסט היסודי המשותף לשני הצדדים ומחברים אליו מעט פליאה, אם לא יראה – מונעים מלחמת תרבות. וכשמורידים את "אנא בכוח" לסלולארי כרינגטון מועדף, אפשר להוכיח לרות גביזון עד כמה היא טועה, ועד כמה האל המקומי, קשה עורף כמו עמו כמעט, לא ניתן לניטרול.