"ישראל היא גן עדן אליו מגיעים אחרי שמתים"

אנחנו, ניצן לוטינגר, שרה בוסקילה, אייר מור, יובל רוסק, הילה שפירא, חופית בר קול, סיגל מרשנד, אמיר קפלן ורוית בן נעים, באנו מאוניברסיטת בן גוריון בנגב לשלושה חודשי התנדבות בכפרים המסורתיים של בני האקאן. חמישה מאיתנו מתנדבים בכפר אבסה (Abaasa) באזור ה-Central Region בגאנה וארבעה בכפר Konan-Kokorekro בחוף השנהב.

היוזמה למשלחת היא פועל יוצא של לימודי אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ד"ר תמר גולן והסטודנטים החליטו שאין די בלימודים תיאורטיים על היבשת הכאובה, ושהם רוצים לצאת לאפריקה כדי לקבל וכדי לתת. הרעיון התגלגל כבר לפני שלוש שנים וכבר מאז יצאה משלחת כל שנה. יומני המסע של המשלחות השונות  תועדו בערוץ המעורבות של ynet.

"את ההפסקה מציינים באמצעות תיפוף על שני תופים גדולים"

כמו קודמינו, גם אנחנו מבקשים לספר על חיי היום-יום שלנו, על השאלות שאנו שואלים את עצמנו, ושאנחנו לומדים שהאפריקאים שואלים את עצמם. בדרך לאפריקה, בתחנת הביניים באקרה, בירת גאנה, בה אין לישראל נציגות דיפלומטית מלאה, קיבלה את פנינו טלי טל, שליחת נציגות הקבע בניגריה. בתחנת הביניים הבאה, באבידג'אן, פגשנו בבני עומר, שגריר ישראל לחוף השנהב ואנשי צוותו. מאז הם לא חדלו מלדאוג, לפנק, ולטפל בנו. הם – והקהילות הקטנות של הישראלים שעובדים כאן.

לומדים את אבסה (Abaasa)

לאחר המסע הארוך, הגענו לבית שיועד לנו בכפר, בית הארחה ישן בבעלותה של דורותי סאה - אישה מקסימה שהעניקה לנו את הזכות להתגורר בביתה בשלושת החודשים הבאים. הבית הוא הרבה מעבר למה שציפינו; שירותים רגילים, מים זורמים וחשמל שכמעט תמיד עובד, דברים שהם לגמרי לא ברורים מאליהם בגאנה ובמיוחד לא בכפר בו אנו מתגוררים.

לאחר התמקמות קצרה, יצאנו לסיור ארוך בכפר שכלל היכרויות פורמאליות והרבה מאוד לחיצות ידיים. ביקרנו במרפאה, והמשכנו לבית-ספר המתודיסטי בו אנו מתנדבים. הילדים לבושים בתלבושת אחידה, המנהל מר ציפיתה, יושב בחוץ ליד שולחן עץ ומפקח על הנעשה ואת ההפסקה מציינים באמצעות תיפוף על שני תופים גדולים. משם המשכנו לעיירה סולטפונד (Saltpond), שנמצאת כחצי שעה מהכפר, בה נתנדב פעם בשבוע בשני בתי-ספר שונים.

ביום השני, לאחר שהתעוררנו מההשכמה הקהילתית - אדם עם תוף גדול שעובר בכפר ומעיר את כולם - הלכנו לביה"ס שקיבל לפני כשנה תרומה של שבעה מחשבים ישנים, אך מכיוון שאף אחד לא ידע לתפעל אותם, הם נשארו בביתו של הכומר והעלו אבק וחלודה. מדהים לגלות שהתלמידים נבחנים בחטיבת הביניים במבחן הארצי בנושא מחשבים, בשעה שמעולם לא ראו במציאות כיצד נראה מחשב.

בסמוך ישנה ספרייה קהילתית עם מקבץ מזערי של ספרים, בה הופתענו למצוא ספרים כמו "תענוגות היידיש" ו"חוש ההומור היהודי". ככלל גילנו שלאפריקאים יש קשר חם ואוהד לישראל, הרבה מהם חשבו בעבר שישראל היא גן עדן אליו מגיעים אחרי שמתים, ויתכן שישנם עוד כמה מבוגרים הסבורים כך גם כיום. בסמוך לספרייה יש חדר קטן שיועד לשמש כחדר מחשבים, רק שהחדר כלל אינו מחובר לחשמל. אין לנו הרבה ציוד להציע, אבל כחלק מההכנות למשלחת נאספו תרומות ממספר גופים (חברת 'פרוקטור אנד גמבל' שתרמו מאות מברשות ומשחות שיניים להסברה על היגיינה ובריאות, ו"רמי לוי שיווק השקמה" שתרמו צעצועים וציוד משרדי לכיתת המחשבים ובכלל) והנה המשימה הראשונה שלנו נרקמה - לארגן את חדר המחשבים כך שישמש כמעבדת מחשבים לתלמידים ולתושבי הקהילה.

למחרת מר מנסה, אחד ממארחינו, החליט לקחת אותנו תחת חסותו ולהוביל אותנו בכפר, ההליכה איתו הייתה חוויתית במיוחד. כל עובר אורח מברך אותנו ונראה שכולם מסתכלים עליו בכבוד מרשים. במהלך ההליכה הוא הסביר לנו על המאכלים מקומיים, כמו פלאנטיין - סוג של בננה, קאסבה וים - שורשים אכילים שונים, ופו-פו - תבשיל קדרה גאנאי.

ובראש הצ'יפים - יושבת אישה

מר מנסה ארגן לנו מפגש עם הצ'יפים של כל האזור, בשעה בה התחיל לרדת גשם זלעפות ורצנו לחפש מחסה. מר מנסה אמר שלדעתו הגשם ימנע מהם להגיע ואולי אנחנו שם לחינם, אך לאות כבוד עלינו להישאר ישובים ולחכות לצ'יפים המכובדים. מדהים לגלות שגינוני הנימוסים וההליכות כאן מאוד מוקפדים ולאט לאט אנו לומדים עוד ועוד מנהגים מקומיים.

הצ'יפים קבעו - אנו ברכה לכפר ועדות לכך היא ירידת גשם אחרי תקופה יבשה

המתנו כחצי שעה, והצ'יפים החלו להגיע לבושים במעין טוגו מקומי, בד עשיר וססגוני נועלים כפכפים עטורים בזהב ועונדים תכשיטים מקומיים, ובראשם הצ'יפית ננה אמה קוקומה השלישית. כן, כן, שמחנו לגלות שאישה יושבת בראש. מר מנסה הדריך אותנו ותירגם לנו מפאנטי לאנגלית מקומית. הוא נעמד במרכז הרחבה והציג אותנו. אחד הצ'יפים בירך אותנו ארוכות וציין שאנחנו ברכה לכפר ועדות לכך היא ירידת הגשם לאחר תקופה יחסית יבשה, על כן ברוכים אנחנו והם מאמינים ביכולות שלנו לעזור ולתרום, יעשו כל שביכולתם לעזור לנו ולשמחתנו אף ידאגו שיהיה חשמל בחדר מחשבים.

לאחר הנאום, קמו הצ'יפים זה אחר זה וניגשו לעברנו ולחצו לכל אחד מאיתנו את היד, בברכת AKWABA, ברוך הבא בפאנטי. צ'יף אחר קם והציג את המחווה שלו אלינו כדרך המסורת, משקה אלכוהולי, והחל לברך תוך שפיכת המשקה לחור באבן. הוסבר לנו במקביל שמעשה זה הוא פעולה הכרחית במסורת, ובכך הם מעניקים את המשקה לאלים המקומיים. לבסוף ניגשנו למרפסת הצ'יפים ולחצנו את ידיהם. כעת אנחנו מוגנים, מר מנסה הסביר לנו, ובכל בעיה יש רשות מוסמכת שתשמור עלינו.

כעבור שבוע וחצי, המשימה הראשונה מתקרבת לסיומה, שלושת המחשבים עובדים. מהר מאוד התקנו עליהם משחקים לילדים, 'אופיס' ו'חלונות'. הילדים נהנו להיות חלק מההקמה של המעבדה, כולם שיתפו פעולה, חלק סחבו ציוד על הראש, חלק ניקו את החדרים ואת המחשבים מכמות החול העצומה, וחלק שמרו על הציוד. התרגשנו לראות את הילדים מתלהבים להיות חלק ממשהו שאינו ברור מאליו. במשך הזמן שאנו מסתובבים בכפרים בערים ובעיירות, אנו רואים אנשים מאושרים בחלקם ונראה שהם אינם זקוקים להרבה. הם נהנים משמיעת מוזיקה ומשיחות עם אנשים. אולי כדאי לכולנו ללמוד להסתפק במועט לא לראות את שחסר ולראות רק את מה שיש, כפי שחברינו הראסטאפרי מהעיירה אומר- "לחשוב חיובי ולעשות הכול באופן חיובי, כי השמש בחינם והאדמה בחינם".

בתכנית הלימודים: הריון בגיל מוקדם, היגיינה, תזונה לקויה, מחלות ועוד

מבנה בית הספר חדש יחסית והוא בן שלוש שנים. הכיתות מכילות עד שמונים תלמידים, שלושה בספסל שגם הרזה מביננו מתקשה להכניס אליו את ישבנו. הכסא מחובר לשולחן כך שאין מרחב תמרון. בעצם זה די מתוחכם, אי אפשר כמעט בשום תנוחה להירדם, שלא לדבר על לשים איזה חצי רגל על הכסא, או יותר נכון הספסל. בבית הספר אין חשמל, מים ושירותים. את ההתנדבות שלנו בבית הספר מלווה סרג', המורה לאנגלית. ביחד איתו יצרנו את "פרויקט אנגונדה" (שם המחוז) ובשיחות בינינו אנו תמיד לוחשים 'אם תרצו אין זאת אנגונדה' .

הפרויקט כולל תוכנית חינוכית במסגרתה אנו מלווים עשר כיתות בפעילות תוכן והעשרה. את התוכנית בנינו עם מורי בית הספר שלימדו אותנו על החיים של בני הנוער בבית הספר: הריון בגיל מוקדם (ואפילו מוקדם מאוד), היגיינה, תזונה לקויה, מחלות שונות ועוד. לוקח זמן להתרגל, הם אלינו ואנו אליהם. באחד הימים הראשונים, מצאנו עצמנו מחכים לסרג'. עשר דקות ועוד עשר דקות. מזל שהיינו מוכנים ל'זמן אפריקה'. עם זאת, ציפינו שהמורה לאנגלית ייתן דוגמה אישית.

בהדרגה, התלמידים שיכלו להרשות לעצמם או יותר נכון הוריהם, את התשלום לבית הספר החלו להגיע. קשה לנו לתפוס שהמרחק מהבית לבית הספר עומד על מספר קילומטרים של הליכה. מדי יום הולכים התלמידים לפחות חמישה קילומטר ברגל כדי להגיע לבית הספר. לאחר איחור של חצי שעה, מגיע סרג' רכוב על אופנוע.

הוא ממהר לאחוז במוט ברזל ולהכות בפעמון, סימן לתחילת הלימודים. בכיתה, התלמידים עומדים ומביטים בנו בעיניים פעורות. הם שקטים כל כך.

אנחנו מנסים לחשוב איך להתחיל, בצרפתית עילגת אנחנו שוברים את השיניים ומחפשים בעיניים שלהם הבנה. כעבור מספר דקות, 'הסופרפה' (suprefe), הנציב של מחוז אנגונדה הכולל גם את הכפר שלנו Konan-Kokorekro, נכנס אף הוא. התלמידים נעמדו דום ולאחר שחרורם זכו להרצאה בנושא חשיבות הרצינות שהם צריכים לקחת את הדברים, הוא ניצל את ההזדמנות וגם העיר על שגיאות הכתיב שלהם שנכתבו על הלוח.

עם צאתו ניהלנו עם התלמידים דיאלוג ושאלנו על חייהם. במהרה גילינו שהם לא אוהבים לישון ומאוד אוהבים ללכת לבית הספר (ממש כמו בני נוער בארץ, לא?). הקרח מתחיל בהדרגה להישבר. צעד צעד אנחנו מגששים זה אל זה, מנסים לבנות מתוך הסקרנות מכנה משותף ולהצליח להרגיש את ברכת

ה-"AKWABA" עמוק בלב.

• לכתבות נוספות במדור "הישראלי היפה" לחצו כאן .