בדם לבה

בנובלה "דויד גולדר", אחת היצירות המפורסמות ביותר של אירן נמירובסקי, מתארת הסופרת תמונת מוות נכספת ורומנטית; שעה שנוסע גולדר עם בתו ג'ויס והיא נוהגת בפראות במכוניתה החדשה, מתארת הבת את כמיהתה למות כך: בליל סתיו יפיפה, בשמלת הנשף המפוארת שלה, במכה מהירה שתסיים באחת את חייה.

יש בתמונה הרומנטית הזו דבר מה מצמרר כאשר חושבים על מותה של אירן נמירובסקי עצמה: מוות המוני,

מבוזה במשרפות הענק של אוושוויץ, שם קולף צלם האנוש מן הקורבנות עוד טרם המוות עצמו, ובעיקר מוות שהוא אולי הדוגמה ההפוכה ביותר לכיסופי המוות הרומנטים של ג'ויס.

בספר שלפנינו הגיבור סילביו הוא מעין מספר כל יודע המשקיף על המתרחש במחוז הכפרי המנומנם. הסיפור הוא כביכול סיפורם של הצעירים, קולט בת דודניתו נישאת לז'אן, מסתבכת בפרשת בגידה המסתיימת במוות ומעוררת קופת שרצים עתיקה ממרבצה.

אולם קופת השרצים הנפתחת קשורה היטב לדוד סילביו, וכפי שיתברר בסיום - הנובלה עשויה כאריג מוקפד שבו כל החוטים נקשרים ונשזרים היטב. מבלי לגלות את רזי העלילה, ניתן לרמוז כי הידוק מופלא זה מופיע גם ביצירותיה האחרות של נמירובסקי, ובייחוד ב"גז'בל", שגם שם חטא משפחתי וכוחות העבר משלימים את תמונת הפאזל שבסיום.

הכוח החוצץ בין הדורות

על פי רוב נמירובסקי עוסקת באותה נשימה בגבוה ובנמוך, ביופי הנשגב ובכיעור השפל. זהו אותו פיכחון תבוני המכיר במורכבות נפש האדם ומכאן גם ההשוואה בינה לבין דוסטוייבסקי: בני אדם הם יצורים נעלים וחוטאים. האושר והתעלות הרוח שיכול אדם לחוש, ההנאה ושיכרון החיים כרוכים פעמים רבות בחטא נוראי.

שני סוגי המוות. נמירובסקי (צילום באדיבות הוצאת כתר)

עמדתה המורכבת של נמירובסקי חושפת גם את העיוות הטמון במוסכמות החברתיות באשר הן. בנובלה שלפנינו תוהה נמירובסקי כיצד מקבלים האנשים את חוק נישואיהן של נערות צעירות עם גברים זקנים, אך מגנים את האחרונות כשהן בוגדות בבעליהן. היא מגנה את מידת הצביעות וההתחסדות שבדבר ותוהה כיצד אמורות הנשים הצעירות הללו, הלן, בריז'יט ואפילו קולט להתכחש לליבן הבוער?

בהקדמה לנובלה מזהים העורכים את דמותה הממשית של אירן בדמות האשה הפריזאית המבקרת בפונדק הכפרי. כך משקפת היצירה את בבואתה של הסופרת, ממש כשם שבמאים מפורסמים מצטלמים לעיתים לשוטים קצרים בסרטיהם. אולם מצמררות ונוגעות פי כמה הן הכניסות העמוקות יותר של האמן ליצירתו. אלה הבזקים של וידוי ונגיעה בסודות הכמוסים של נפש הכותב, או לחילופין הבלחה של נבואה וראיית העתיד.

כך ניתן לקרוא את דבריו של סילביו: "אמנם אין דרך לצפות את העתיד, אבל אני חושב שרגשות מסוימים, עזים מאוד, מבשרים על בואם חודשים, שנים קודם לכן, ברטט מוזר של הלב" (ע' 154). כביטוי לנבואת הלב של הסופרת עצמה אשר כה הרבתה לכתוב על המוות, וכמו חזתה את מותה שלה בטרם עת.

סיפור ההכרה המחודשת

אירן נמירובסקי היתה סופרת פעילה מאוד. לעברית תורגמו עד כה רק שני רומנים: "סוויטה צרפתית" ו"ג'זבל" - הנובלה "דויד גולדר" שהודפסה יחד עם הסיפור "הנשף", ועתה כאמור מצטרפת הנובלה "כחום הדם".

סיפור ההכרה המחודשת בגדולתה של נמירובסקי הסופרת עומד כצל חי ונושם לצד יצירתה. לאחר מעצר ההורים נותרו בנותיה הקטנות של נמירובסקי בכפר הקטן אליו נמלטה המשפחה מפריז. כאשר באו לעצור גם אותן, הן הוברחו ע"י האומנות שלהן והתגלגלו בין מקומות מסתור שונים ברחבי צרפת.

לכל מקום נשאה עימה דניז בת ה-8 את המזוודה שהכינה עבורה האם. דניז שמרה על המזוודה, אך לא העזה לקרוא את רשימות האם שהיו צפונות בה. רק כעבור שישים שנה היא הצליחה לעשות זאת. אז נתגלה בה אוצר ספרותי של ממש. טיוטות שונות מיצירותיה, יומניה, הנובלה שלפנינו שנכתבה ב-1942 ולא הספיקה להתפרסם וכן הרומן "סוויטה צרפתית" - רומן מונומנטאלי מבריק על ימי המלחמה. הרומן הבלתי גמור הודפס, פורסם, תורגם לשפות רבות והעולם כולו שב להכיר בכישרונה העצום.

ב"סוויטה צרפתית" כותבת נמירובסקי את ייאושה ואכזבתה מצרפת המתנכרת לה ומחברה ההולכת ומאבדת את מוסריותה. לאירן ולבני משפחתה לא עזרו מעמדה הספרותי הרם, גם לא ידידי המשפחה רבי ההשפעה ובוודאי שלא ניסיונם הנואש להתנכר ליהדותם: אירן והבנות התנצרו.

פרשת חייה מוכיחה אולי אמרה יהודית ישנה, כי יהודי אינו יכול להתחמק מזהותו היהודית, וגם אם יתנכר לה -

חברת הגויים סביב תזכיר לו לנצח את יהדותו. ביצירות שונות ניתן לראות את יחסיה הסבוכים והמסוכסכים עם יהדותה. דויד גולדר הוא יהודי בן אשפתות שכל מעיניו בחיים נתונים להונו ולעסקיו. היהודים ברומן מתוארים באופן סטריאוטיפי ובעיקר מודגשת קמצנותם.

מעניין כי בנובלה לועגת אירן לאשתו של גולדר, גלוריה המתכחשת ליהדותה ולעברה ומתביישת בשמה היהודי, חווקה. נמירובסקי עצמה טענה שאינה אנטישמית, ללא ספק העולם היהודי עניין אותה והיא התבוננה בו באותה סקרנות בה בחנה נושאים אחרים.

ייתכן שכפי שטיפלה ביצירות אחרות בסטריאוטיפים שונים, נשיים, רומנטיים, ולמעשה פירקה אותם ממטענם וחשפה את ליבתם, כך ביקשה לעשות גם עם הנושא היהודי. ייתכן גם ויחסיה הסבוכים עם אמה, אשה קשה ומרושעת שהתנכרה לבתה, סיבכו עוד את יחסה לזהותה היהודית ולשורשיה.

"כחום הדם", אירן נמירובסקי, תירגמה מצרפתית: חגית בת-עדה. כתר, 173 עמ'