לא בלי סיסמתי (או שאולי כן?)

מייקל אמיר: "אפשר לחשוב מה כבר יש לנו בג'ימייל?"

כשקראתי את הכתבה על יאנה גור ושמעתי שהיא מחזיקה בסיסמה של בן זוגה לחשבון הג'ימייל שלו, הקול הראשון שדיבר אצלי אמר: "איך היא מעזה"? ו"למה היא עושה לו את זה"? אבל רגע, הקול הזה היה מוכר לי מאיזה מקום. זהו קולו של חוסר הביטחון הבסיסי שלי, שקופץ להגנתי באופן אוטומטי – הרבה פעמים גם במקרים שאני לא באמת זקוק לו.

למעשה, לפעמים הקול הזה עלול ממש להזיק. כמו עכשיו, כשהווליום שלו גובר. זה קורה כשמדובר בבני הזוג שלנו, במיוחד בהתחלה, ובמיוחד אם הם יפים ונחשקים בעינינו באופן מיוחד. הרי כשמישהו נחשק עבורנו, אנחנו חוששים שכל העולם רואה אותו כך, ובאופן טבעי אנחנו חוששים שאם בן הזוג ימצא "משהו יותר טוב" הוא פשוט יעזוב  אותנו וימשיך הלאה. מה שנקרא "לשדרג".

אז תראו, מצד אחד לפחדים האלה יש אצלי מקום של כבוד, מצד שני אני לא מוכן לתת להם להשתלט לי על החיים, ובעיקר אני מנסה לזכור שהם קיימים גם בצד השני של המיטה.

אחרי כמה מערכות יחסים ארוכות למדתי על בשרי שאמון אמיתי בין בני זוג הוא תוצאה של זמן (רב), השקעה ולא מעט פשרות, ובשורה התחתונה אני מאמין, ממש כמו יאנה,  שבזוגיות אופטימלית לא צריכים להיות סודות ואפשר לדבר על הכל ללא חשש.

וחוץ מזה, אפשר לחשוב מה כבר יש לי במייל: ענייני עבודה, שטויות מחברים, עדכונים מכל מיני אתרי תוכן וכדומה. למה אני צריך להסתיר אותם? האם רק בגלל שכדי להיכנס לג'ימייל צריך סיסמה, אז צריך להפוך את זה לעיקרון ומייד להניף את דגלי "הזכות לפרטיות"? 

אני מעדיף להסתכל בפשטות על העובדות: הרי אם ארצה להסתיר משהו, אמצא דרך בכל מקרה, אבל אם אני רוצה להסתיר משהו אני ממילא לא במערכת היחסים שבה אני רוצה להיות. נו, באמת, אתם מכירים מערכת זוגית תקינה שמבוססת על הסתרת מידע?

לכן, אני בוחר לראות בצורך של יאנה "התעניינות" ולא "ריגול". אם מבחינת בת הזוג שלי, זה שיש לה את הסיסמה למייל שלה מעניק לה שקט נפשי והרגשה של פתיחות, שקיפות וביטחון, מה שאני רוצה להעניק לה תמיד, שתלך על זה. מבחינתי, העובדה שאני חשוב לבת הזוג שלי ושהיא מרגישה צורך שתהיה לה את הגישה לדעת עלי כמה שיותר ולהיות באמת מעורבת בחיי - היא יותר מחמאה מאשר מלחיצה.

ולגבי הפרטיות שכותבי הטוקבקים מדברים עליה: אז כן, אני מאמין בפרטיות בתוך קשר, אני רק מאמין שפרטיות צריך לייחס לדברים שהם באמת פרטיים, וחשבון האי-מייל שלי הוא ממש לא אחד מהם כשמדובר בבת זוג רצינית.

אתה, אני והסיסמה שלך (צילום: ויז'ואל פוטוס)

שלומית לסקי: "שומרת את הסיסמה שלי לעצמי"

לפני כמה שנים נתקעתי בלי גישה למחשב והייתי זקוקה למידע דחוף מהמייל שלי. התקשרתי בבהלה לבן זוגי דאז ונתתי לו את הסיסמה. בעודו מקיש את אותיות הזהב חשתי מין תחושת אי נוחות בגוף, מין פלישה לפרטיות אף על פי שאני זו שביקשתי ממנו. למחרת כשהתיישבתי מול המחשב התלבטתי אם לשנות את הסיסמה. "זה ממש לא יפה", נזפה בי הפולניה ששוכנת בתוכי דרך קבע. התלבטתי אבל בסוף שיניתי את הסיסמה ולא כי היה בתיבת דואר משהו מעניין במיוחד או מסגיר או מפליל או שום דבר אחר, פשוט בגלל תחושת האי נוחות שלא אהבתי לשאת עימי.

בן זוגי, אגב, לא הזכיר את הנושא מעולם. יתכן וזה מכיוון שהוא כיבד את הפרטיות שלי ועד היום הוא לא יודע שהחלפתי סיסמה, או שהוא דווקא ניסה ונתקל בהודעת סיסמה שגויה, והיה מספיק אינטליגנטי לוותר על עימות כדי לא לצאת חטטן.

מאז, בכל אופן, אני את הסיסמה למייל שלי שומרת לעצמי ולא רואה בזה כמבחן לאהבה או לסימן שאני מנהלת רומן מהצד.

בעיניי, השאלה האם לתת או לא לתת את סיסמת המייל לבן הזוג שלנו מסתירה שאלה גדולה הרבה יותר, שאלת היכולת לשמור על הפרטיות שלנו בזוגיות.

לדעתי כשיאנה גור אומרת שאין בזוגיות מקום לסודות או שצריכה להיות פתיחות אבסולוטית בין בני הזוג היא מבלבלת בין סודות לפרטיות. חברות היא בסיס חשוב לקשר, אבל זה לא אומר שכל הגבולות צריכים להיות פרוצים. כשהייתי צעירה יותר אני מודה שחשבתי כמו יאנה, חשבתי שזה רומנטי. הייתי נאיבית. פתיחות היתר שלי חיבלה לי לא פעם במערכות יחסים כי זה פשוט הרג את המתח. בקיצור, פרטיות זו לא מילה מגונה, ובינינו גם לחברים הכי טובים שלנו אנחנו לא מספרים ההכל כולל הכל. זה דווקא נחמד לי לדעת שיש לי מקומות שהם שלי, רק שלי ולאף אחד (כולל לבן הזוג שלי!) אין זכות כניסה אליהם.

אני חושבת שהאתגר האמיתי בקשרים זוגיים ארוכי טווח הוא ללמוד לשמור על פרטיות ולכבד את הפרטיות של הצד השני. כשאנחנו יודעים הכל על בן הזוג, כשאף פעם לא אומרים לנו לא, כשאין הפתעות והתגובות שלו צפויות, אנחנו מתחילים להשתעמם. השעמום הורג לנו את התשוקה ואת הרומנטיקה שאנחנו כל כך מכורים אליה, או לפחות לפנטזיה עליה, ומכאן הדרך לפירוק הקשר - קצרה.