התנועה הקוריאנית

בתחילת שנות ה-60 הובילה אישה אחת בשם וונסון יוק מהפיכה בתפיסת התנועה בקוריאה שעד אז נסמכה על הריקוד המסורתי.

יוק, שהגיעה למערב בכדי לספוג תרבות אחרת, חזרה הביתה מוקסמת מעולמם העשיר של יוצרי המחול המרכזיים באותה התקופה במערב ונחושה לחלק את הידע עם היוצרים בבית, עשתה כל שביכולתה כדי לפתוח ולהרחיב את גבולות השפה התנועתית ולקרב אותה אל האמנות המודרנית.

יוק. מבשרת המהפכה (צילום: מרב יודילוביץ')

בסטודיו שלה בסיאול, אחרי שנים ארוכות של קריירה שהובילה מהפיכה בתחום המחול בקוריאה, תלויות תמונות שלה בצעירותה, מחובקת עם מאסטרים גדולים שכבר אינם כמו מרתה גרהם ומרס קנינגהם שאת שפות התנועה שלהם לימדה. לא סתם דבק בה הכינוי "האמא של המחול המודרני בקוריאה".

מהסיבה הזו נפגשנו לפני שבועות אחדים בסיאול לשיחה עם שלושה מתלמידיה, שיופיעו הערב (ה') בפסטיבל "תל אביב דאנס" שמתקיים במרכז סוזן דלל בתל אביב. זו החלטה אמיצה, להביא לבמה המרכזית של סוזן דלל יוצרים לא מוכרים בראשית דרכם.

עם זאת, הבחירה לפתוח דיאלוג עם עולם המחול הקוריאני, דווקא בערב שמשלב מספר עבודות ומציע מגוון מסוים של טעמים וצבעים שונים, מאפשרת הצצה אל עולם תנועתי חדש ומרתק שהולך ומתגבש וצובר תאוצה בשנים האחרונות. המחבר בין שלוש העבודות שיוצגו הערב במרכז סוזן דלל הוא במידה מסוימת הרצון שלהן להיות חלק מהדיאלוג האוניברסלי בעידן הפוסט-מודרני.

לשבור את הרוטינות

סוק האן ריו, שייסד לפני שמונה שנים את להקת "The Body" בקוריאה ושואב לא מעט מעולם ההיפ הופ, יציג את יצירתו "Uncomfortable". "החיים היום נותנים לך לא פעם את התחושה שידיך כבולות", הוא אומר. "אתה מתקבע בתוך רוטינות שאתה רוצה לשבור אבל לא יכול. אתה חוזר שוב ושוב אל אותן הרוטינות וזו תחושה חזקה שהבאתי מהחיים אל העבודה שמדברת על קושי, על חוסר נוחות, על היומיום שבתוכו אנחנו כלואים".

הרחיבו את השפה התנועתית (צילום: Seouk Hun)

גם בעבודה "Modern Feeling" של ין סו לי, דואט שהוא מבצע עם שותפו הרקדן ג'ין וון ריו, מדברת על הפן הרגשי של החיים המודרניים שבמידה רבה דנים את האדם לניכור. "יש הרבה שתיקות, אנשים לא מדברים הרבה", הוא אומר. "הרגשות מבולבלים. אתה מתקרב ומתרחק מאנשים. כל אחד עסוק בשלו. זו התמה המרכזית בעבודה ששואבת מניסיון החיים שלי.

מול שני היוצרים הראשונים, "Evolution", עבודתה של הרקדנית הנפלאה קיונג מי הא, מושכת יותר אל המחול המסורתי הקלאסי ממנו באה לצד השפעות מן המזרח. "העבודה נוגעת בתפיסה הבודהיסטית שמדברת על הרעיון של 'Steadiness Of Keep Changing', שינוי מתמיד לצד יציבות", היא אומרת. "אנחנו חוזרים בחיינו שוב ושוב אל אותם מקומות ובתוכם מתקיימת אבולוציה".

הכל בזכות התשוקה

המחיר שדורשת מהם ההתמדה, בעיקר במקום שבו המחול המודרני עדיין בשלבי התהוות, גבוה. "באתי מעיר קטנה בדרום קוריאה", אומרת קיונג מי הא. "אף אחד לא תמך בי, זה היה מאבק קשה. אבל התשוקה הלא מוסברת הזו היתה שם. זה גדל בתוכי".

סוק האן ריו בפעולה (צילום: Ihan Kaung)

היא למעשה מעולם לא למדה מחול מודרני באופן מסודר. הרקע שלה, לדבריה, הוא מסורתי. "אני לא יכולה להגדיר את עצמי כיוצרת עכשווית מובהקת", היא אומרת. "אין לי הטכניקה המערבית וכיוון שאני מגיעה ממקום קטן, לא היתה לי ההזדמנות להתחבר ליוצרים עכשוויים. המיקום יצר בידוד ובמקביל סגנון משלי. אני רוקדת מחול קוריאני שמשתמש באלמנטים קלאסיים אבל עוסק בתמות עכשוויות".

על תחושות דומות מדבר גם סוק האן ריו. "זה הגורל שלנו", הוא אומר. "אנחנו חייבים ללכת אחריו. זה מסע מאד בודד. עבודת הבמה קשה ותובענית ושלא כמו בספורט, אין בה פרסים. אבל יש בה את ההנאה שבלהיות אתה ולגלות דרכה את דרכך".

סוק האן ריו מדבר על המחול כעל אמצעי לתקשר עם העולם. "מאז שהייתי ילד פחדתי לדבר מול אחרים", הוא אומר. "אני לא טוב במילים והדרך שלי להתגבר על קשיי הדיבור, היא בתנועה. הגוף הוא כלי לביטוי עצמי". הוא החל לרקוד כנער. בבית הספר התיכון, כשכולם חיקו את הליכת הירח של מייקל ג'קסון, הוא הלך עם העדר. לאט לאט פיתח את התנועה, שיכלל אותה, העשיר אותה בסטודיו למחול של אחותו. "ויתרתי על הרבה דברים בשביל לרקוד כי לא יכולתי אחרת", הוא אומר.

ין סו לי. חייב לרקוד (צילום: Iee in so)

נדמה ששלושתם במסע לא נגמר של חיפושים. "אני מזהה את עצמי כפרפורמר ומעדיף שלא לעסוק בז'אנרים", אומר ין סו לי. "לא למדתי מעולם מחול מסורתי ולמרות זאת אני מאמין שהעבר הוא חלק ממה שאני. ה'האן' שהוא עמוד השדרה, החלק הפנימי הכמוס שבתוכך, הוא חלק ממה שאני עושה גם כיוצר עכשווי".

המהות היא השפה

סוק האן ריו מהנהן בהסכמה: "הדור הראשון של הרקדנים המודרניים בקוריאה למד בארצות הברית והפיץ את

הטכניקות האלה בבית. מאז השפות התערבבו. נוצרה שפה חדשה. אולי זו המהות של המחול המודרני: הוא לא מדבר על טכניקה אחת מסוימת או ז'אנר כזה או אחר, הוא מגדיר את הזמן שבו אנו חיים".

הביקור בישראל מרגש אותם. "כל רקדן שמופיע על הבמה רוצה בראש ובראשונה לתקשר עם הקהל, להעביר את הרגשות שבו הלאה", אומרת קיונג מי הא. "הקירבה הזו שנוצרת עם הקהל ממלאה אותי. המפגש עם הקהל הישראלי, שבא מתרבות שונה משלי, מאוד מרגש אותי".

סוק האן ריו מוסיף: "דרך ההזדמנות הזו אני רוצה שהקהל הישראלי יידע שרוקדים בקוריאה. אני רוצה שתכירו את פניה השונים של קוריאה דרך המחול ושתלמדו להעריך את העולם שממנו אנחנו באים. דרך המחול ישראל וקוריאה יכולות לתקשר".