מי צריך את עצרת רבין?

נוסף לכל הקשיים, ההתנגדויות והוויכוחים שעליה לצלוח, מקפלת בתוכה עצרת הזיכרון ליצחק רבין עוד לפני תחילתה פרדוקס נורא: ככל שתהיה גדולה, רבת משתתפים ומוצלחת יותר בעיני מארגניה – כך תהיה למעשה חלולה ודלת משמעות, וכך גם תחשוף במערומיו המדולדלים את השמאל הישראלי, שלפחות במילון הוא עדיין קיים.

באותו המילון, אירוע הערב בכיכר ראוי להגדרה הבאה: מפגן תמיכה פומבי בדיבר "לא תרצח". זהו, אמנם, עניין בעל חשיבות מסויימת – לאומית, ממלכתית, חינוכית – אבל לא מעבר לכך. העצרת אינה אלא טקס ציבורי רב ססמאות, שעל כותרתו אין אזרח שפוי החולק – וחשיבותו בהתאם. ממש כמו טקס מקביל בחצר בית-הספר.

אם קיים בכלל דבר כזה, "מורשת רבין" (שאלה ששווה תהייה, כי רבין היה מנהיג בולט שבערוב ימיו חתם הסכמי שלום, אבל "אג'נדה" אידיאולוגית, מקורית ומסודרת לא באמת הייתה לו) - הרי מורשת זו, מורשת השלום על מחירו, לא מיוצגת בעצרת לזכרו.

עובדה: יכולים להתקבץ סביבה, ואכן מתקבצים, גורמים ישראלים שונים, חלקם משולי המפה הימניים. תחת דגלי ה"לא תרצח" ואפילו ה"שמור על החוק ועל כללי הדמוקרטיה", מצטופפים בנוחות רבה גם גדעון סער וניסן סלומיאנסקי ועוד כמה ניצים הגונים. אני מאמין לאנשים האלה בכל לבי, שהם מזדהים עם הערכים המתנופפים על הדגלים, כשם שאני מאמין להם בכל לבי, שהם עויינים את רעיון השלום כפי שהוביל אותו רבין ושיילחמו בו ככל יכולתם. וכדי להסכים איתם על המובן מאליו, ועוד כהצגה בכיכר, חבל לי בכלל לצאת מהבית.

מכר בעל דעות ימניות הטיח בפני לאחרונה טענה: לשמאל בישראל אין כיום עשייה, אין הישגים, אין קיום, אין כלום. אז הוא עסוק בעצרות ובבכיות, כי חוץ מזה לא נשאר לו דבר. מיד אחרי שסיימתי להתקומם ולמחות על ההתרסה, קיבלתי את התובנה הנבונה. הפגנות הנהי הן עלה התאנה על ערוות אי-הביצוע של "השמאל החדש", זה שמצביע קדימה ולא מבין מה מוזר, קתרזיס מביך, יש להודות, של שטיפת מצפון פוליטי בדמעות. ועוד דמעות קואליציוניות.

שלום לכם, שמאלנים חדשים. רוצים ללכת ליילל בכיכר לצד בני כל הדעות וההשקפות, לצד כל אזרח שומר חוק? אין בכך פסול. אם זה עוזר לכם, לבריאות. רק אל תשכנעו את עצמכם – וודאי לא אותי – שאתם מקדמים בכך את דרככם המדינית, החברתית, או הכלכלית. המאבק שלכם, בהנחה שאתם באמת מעוניינים לנהל אותו, ניטש במקומות אחרים, ולהשגת יעדים אחרים. שום דבר חדש: סיום הכיבוש, זכויות אדם, שוויון, צדק חברתי. למרות הקונוטציה המזעזעת, קצת מצחיק לראות אתכם מחפשים את המטבע מתחת לכיכר.

ובשנים הבאות, כדי שלעצרת הזיכרון ליצחק רבין יהיה משקל רב מזה של שיעור חברה או פעולה בתנועה, רצוי להקדיש אותה לא רק לרבין האיש, אלא בעיקר לדרך האחרונה בה הלך. לדרך השלום. אמנם, הרייטינג של העצרת יירד – ככל שתהיה בה אמירה ממוקדת ואמיצה, פחות משתתפים ימצאו בה את מקומם הטבעי, אבל ערכה יעלה פלאים. ואז, אולי-אולי היא תצליח לעשות משהו למען מה שיהיה, ולא רק לבכות על מה שהיה.