רכיבה בצ'ילה: וואו, זה ממש דרום צרפת

כל היום דהרתי דרומה אל טלטל (Taltal) לאורך חופים אשר אצבעות ענק של סלעים וחולות דיגדגו את קו המים, והצחיקו את הים שלא התאפק והגיב בגלים מתנפצים. הכביש עבר לעיתים בתוך נתז הגלים, הרוח היתה חגיגית וערה וכך גם אני.

לאורך הדרך היו עיירות בלות ומעולפות, בנויות צריפים או פחונים, קטעי חוף נידחים, בתים בודדים וקבוצת מבני עץ שנחבאו במפרצונים ולחופם עגנו סירות. מדי פעם, צצו גם גושי סלעים שחורים שנפלו במאונך לתוך המים. כל כמה קילומטרים, צצו שלטים "למכירה". מבלי משים, הכנסתי כמה פעמים את היד לכיס עם הארנק, אבל הוא נשך אותי.

לדעתי, יחס של אנשים למקום מגוריהם, בא לידי ביטוי בתשובה לשאלה פשוטה: בעיירה טלטל קיבלתי ארבע תשובות שונות לשאלה כמה תושבים גרים בה. בתחנת הדלק אמרו 15 אלף, במזח הדייגים אמרו שמונת אלפים, במסעדה לא ידעו ורק במוטל הנחמד אליו נכנסתי, אמרו שמה שמעניין אותם, זה לא כמה יש אלא כמה אורחים מגיעים לכאן.

דייגי קאלמארי בטלטל. לא ברור כמה תושבים בעיירה (צילומים: יוני בן-שלום)

טלטל ידועה יותר בזכות מצפה הכוכבים פראנאל (Paranal) החשוב, היושב על הר בגובה 2,640 מטר הניצב בקרבתה. תושבי טלטל מתפרנסים מעבודה במכרות ממזרח ועל פי בתי העץ המתפוררים הפונים לכיוון הים, היא הפכה מעיירת דייגים, למקום רומנטי לנפוש בו.

האכסניה אליה הגעתי, ניצבת בקרבת המצוק היורד לים. בחלק הדרומי של רחוב ארוך וריק מאדם המקביל לים, נמצאת מסעדת דגים, שעל איכותה קראתי באיזה פורום. אך את הדג שאני קיבלתי הרגו פעמיים, פעם אחת כשהוציאו אותו מהים ובפעם השניה כשכיבסו אותו בסיר.

עזבתי את טלטל למחרת בבוקר בסביבות שמונה. עכשיו זו תחילת עונת האביב באזור, ושולי הכביש עמוסים צמחים בשיא פריחתם, ובמורדות ההרים החלו לבצבץ צמחי קקטוס זקופים שצבעו את הנוף בגוון ירקרק מנוקד. כן, סוף סוף כלורופיל.

ככל שהדרמתי, השטחים בין הקקטוסים מלאו דשא וכבר ניצבו על קו הרקיע שורות עצים, וחורשות יער קטנות נחבאו מעבר לגבעות עגלגלות. הייתי בדרכי לעיר לה-סרנה (La-Serena), שעם כל שמפורסמת בעיקר בחופי הגלישה שלה, אבל תהיה לי מקום לנוח.

שילוב בין מקום שתקוע בעבר לחנויות הייטק

לה-סרנה פרושה על מדרון ארוך ומתון המשקיף לכיוון האוקיינוס. נכנסתי לאיזור העתיק, ישירות להוסטל "אל-פונטו", בו ידעתי כי יש חצר לאופנוע והמחיר סביר. המקום מנוהל על ידי שני גרמנים וגם נראה כך. כל גרגר חול בדיוק במקום והשפה השלטת - גרמנית.

בדרך ללה-סרנה. מדרון ארוך ומתון המשקיף לכיוון האוקיינוס

את פני קיבלו אליזבט וראוך, שני גרמנים מאיזור מינכן שתקועים כאן כבר שבועיים. הם יצאו מבואנוס איירס לפני חודשיים על שני אופנועי KTM 640, ואיפה שהוא בבוליביה נשבר משהו מרכזי במנוע האופנוע של ראוך והם מחכים שהחלק יגיע מאוסטריה.

העיר לה סרנה היא עוד דוגמא לשילוב פרובנציאלי בין מקום שתקוע בעבר, אותו מזכירים כל הזמן המבנים הקולוניאליים ברחובות המרכזיים, לבין חנויות הייטק מודרניות. בין שדרה בה מוצגים העתקים מופרכים ומגוחכים של פסלים קלאסיים מיוון העתיקה, למדרחוב ומרכז קניות סופר-מודרני, הרגשתי שאני מסתכל על גלגלי השיניים במכונת זמן שהמפעילים שלה נלחמים על הכפתור.

ביציאה מלה-סרנה הרוח נשבה ממערב במשבים פתאומיים שהכניסו אותי לדריכות, אך שמש שקרנית וכביש ישר העניקו לרכיבה את הכלים למצות את ההנאה. הדרך התרחקה מקו המים מעט מזרחה וקיבלה ארבעה נתיבים, ולאחר כמה קילומטרים חיכה לי תשלום אגרה ראשון מתוך השמונה שלאורך היום.

בשדרה מוצגים העתקים מופרכים של פסלים קלאסיים מיוון העתיקה

המחיר זעום אך הטרחה בעצירה, תשלום, קבלת עודף וסגירת רוכסנים, כפפות וקסדה להמשך נסיעה - תורגם על ידי להיכרות ושאלות בספרדית עילגת לגברות שבקופות. לאחר חצי שעת רכיבה ראיתי מאחור אור אופנוע הולך ומתקרב, וכשהוא חלף על פני נופפתי לו לשלום. האופנוע הגדול נראה חדש והרוכב עליו היה מצוייד במיטב ציוד הרכיבה.

בכניסה לקטע התשלום הבא בכביש האגרה, ניגשתי אליו ולחצתי את ידו. הוא אמר לי באנגלית טובה שאולי כדאי לעצור לקפה עוד כמה קילומטרים. זה היה חוזה באררה - פנסיונר שעבד כמנהל שיווק בחברת תעופה צ'יליאנית שיצא הבוקר מלה-סרנה חזרה לסנטיאגו. זה סיבוב שהוא עושה פעמיים בחודש בכדי לנקות את הראש ולהתרחק קצת.

כנראה שרוכב אופנוע הוא קודם כל אינדיבידואליסט

עד שירדתי מהאופנוע כבר חיכה לי ספל קפוצ'ינו, בהתאם לנוהל הסחבקי הכי ישראלי. תדלקנו בתחנה הסמוכה והחלטנו לרכב לסנטיאגו ביחד. הוא מוביל. חוזה משמש כיו"ר מועדון רוכבי ימאהה בצ'ילה, ושמעתי ממנו את כל מה שאני זוכר וקשור להתנהגות חברים גם במועדון האופנועים בארץ. כנראה שרוכב אופנוע הוא קודם כל אינדיבידואליסט. לך תעשה מועדון.

חוזה באררה, יו"ר מועדון רוכבי ימאהה בצ'ילה 

רכבתי בעקבותיו. רוכב טוב, חבר של כל השוטרים שפגשנו בדרך. בעיירה לוס בילוס (Los Vilos) הוא סימן לי שיורדים לכיוון החוף - יש לו הפתעה. חצינו את הרחובות של היישוב החד-קומתי סחוף הרוחות והחול, והגענו לאורך דרך עפר מקבילה לחוף סלעי וסוער והמשכנו עד לקצהו הדרומי, בו שוכנת מסעדת דגים.

"זו המסעדה הכי טובה בין לימה לסנטיאגו", כך הודיע לי חוזה. לדעתי, מסעדת דגים טובה צריכה להיות פשוטה, בלי שלט שעשו בפוטושופ או מכונת קפה אוטומטית ומיקרוגל בדלפק. רק שולחנות, מפות, סכו"ם וצלחות. בכניסה ראינו להקת שקנאים, שברור כי היא ליוותה הבוקר את הדייגים שהגיעו עם הדייג הטרי.

המסעדה היא צריף ענק מהסוג שאתה מאמין כי הדגים עברו רק עשרה מטר מסירות הדייגים, שהיו מונחות על החול ממול - ועד למטבח. פרט לרשימת היינות שלא עניינה אותנו, התפריט היה כתוב בכתב יד. ברור כי הוא נכתב הבוקר, בהתאם למה שפוסיידון שלח. הזמנתי מרק. בחוץ נשבה רוח וקולה חדר בציפצופים דרך הסדקים, ועוצמתה הודגשה בצליל גג הפח שהתנדנד ממעל. צלילי חורף שהופכים מרק טוב למעולה. המשכנו.

חוף הדייגים בלוס בילוס, בה שוכנת מסעדת דגים מצוינת

כביש האגרה הוקם ומופעל על ידי חברה מקסיקנית, ועל פי נסיוני במקסיקו, בה כבישי האגרה הם אולי היקרים בעולם, הם יודעים להרוויח. ולכן כדי לחסוך הרבה כסף, החליט חוזה שעוקפים את המנהרה המקצרת ונוסעים סביב. לא היה לי אכפת - אני בטיול.

סנטיאגו "שמה בכיס" את שכיות החמדה של אירופה

עלינו מעל לנוף המדהים ולראשונה ראיתי עד למרחוק את צ'ילה הירוקה באמת, המזכירה במשהו נופים מדרום צרפת. חוזה הוביל אותי למלון קטן במרכז העתיק של סנטיאגו, והענקתי לו את סמל המסע ואת זה של מועדון האופנועים הישראלי ונפרדנו בחיבוק.

סנטיאגו היא עיר מדהימה בעיני. במובנים חזותיים רבים, "שמה בכיס" כמה משכיות החמדה של אירופה, ובוודאי של ארצות הברית. עיר סואנת. מבנים מרשימים בבנייה קלאסית, אך גם ארכיטקטורה מודרנית חדשנית ויפהפיה, ואם מתעלמים מממוצע גיל המלצריות בפיצריות ובתי הקפה הנושק את הארבעים, זו גם עיר שהדור הצעיר מכתיב בה את הקצב.

הדרך היורדת מסנטיאגו דרומה. מזכירה נופים מדרום צרפת

כיף ללכת סתם בשדרות, להתחכך, לחלוף בתוך רחובות הליכה עצומים ורחבים המצטלבים זה בזה, להוריד הילוך בכיכרות ובגנים בהם כל הזמן קורה משהו. אני מרגיש חי, משחק שח, כדורגל, מצייר, מוכר וקונה.

האופנוע הוכנס למוסך ב.מ.וו. לטיפול שהגיע זמנו. והונעל בצמיגי "מצלר קארו" חדשים (המיוחד בהם שהם עם "קוביות", המאפשרות רכיבה קלה בדרכים לא סלולות. כאלה המחכות לי למכביר בהמשך).

למחרת יצאתי חזרה ל"פאן אמריקנה" לכיוון העיר צ'יאן (Chillan). משמאל גבהו האנדים המושלגים, אותם אני מתכוון לחצות לצד הארגנטינאי באיזור העיירה פוקון בהמשך הדרך. הגשם הקל שליווה אותי כל היום, גרם לי להחליף ביגוד לכזה האטום למים ואת קצב הרכיבה לחורפי.

• בפעם הבאה: פוקון, עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה, בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה, וחזרה לצ'ילה לכיוון הקארטרה אוסטראל.
  

• לכל הכתבות של חוצה אמריקות
  

• לבלוג של יוני