חולם בתימנית

יניב חג'בי מלמד באוניברסיטת אמסטרדם. פרסם עד היום את ספר המחקר "לשון, העדר, משחק" על הפואטיקה של ש"י עגנון. "המדריך התימני לכתיבת אגדות" הוא הרומן הראשון שלו, שמתאר את מסעו האקזיסטנציאליסטי של אבינועם מליחי בין דמויות מופרכות, מכונית סוסיתא, מיתוסים ומעשיות עממיות.

את אחינו האתיופים הביאו לישראל כדי שיהיו להם חלקי חילוף לתימנים, פתח מארי צברי ונשען בגבו אל גזע עץ האגוז, היטיב את הברט השחור שלראשו, הקיש בקרקע במקל שבידו השמאלית וכיווץ את עיניו בחיוכו הזעיר.

כך אמר בן-חיון מהמכולת, אלא מאי, בן-חיון צחק ולא פירש, שהרי כולנו תחליף, אנחנו באנו להחליף את הערבים במעשה ידינו ולרצות בגופינו את אבני ציון, את זה בן-חיון לא ידע, הערבים בני ישמעאל דודנו באו במקום אבותינו שחטאו בארעא קדישא ונחרב מקדשם ויצאו לגלות בשנית, ואלה באו להחליף את בני דור הפלגה שרצו לשבת בכיסא שלו בכוח ידם ושכלם, ואלה עפו על כנפי נשרים מראש מגדלם בבבל עד-הנה ארצה כנען לחונן עפר הארץ בגופם, ליישב השממה, לייבש הביצה הגדולה ולנקות אחרי המהומה שהשאיר אחריו המבול.

חג'בי. בין אקזיסטנציאליזם לסוסיתא (צילום: אייל פנקס)

שנים קודם לבואם של האתיופים נהרג בנו של המארי. בשורת האסון הגיעה בשעת הפסקת הצהריים שבה ישב אל שולחנו על מרפסת ביתו המוצלת בעץ האגוז. האמבולנס הלבן חנה במעלה הרחוב הקטן בדממה המתנשאת של הנמנעים מלהשתמש בכוחם, האותיות האדומות שעל גופו בערו בחלל העולם, תלויות בין אבק הכורכר ובין השמים המלובנים.

רופא וקצין צבא החרידו מציריה את חלודת השער בבואם לבשר על האסון שהרה הגורל. המארי הביט בהם ואמר כמעט בלחישה, הנה האמבולנס והקצין והילד איננו, חבל עליו, בחור טוב היה. מארי צברי לא המתין לתשובתם והמשיך לאכול. מאותו יום לא החליף את בגדיו, לא שינה מארוחתו ואף המשיך ללמוד וללמד אותה פרשת שבוע, פרשת המבול.

המארי ליטף כעת את שני המקלות הדקים שבהם היה מרביץ תורה בדורות הילדים, האחד כינהו סעדיה כי הוא סועד-חולים רחום ומכפר עוון ומלטף את העור, והשני זכריה והוא זוכר עוון-אבות-על-בנים ובו הכה באהבה יתרה באלו שגם אבותיהם ישבו לרגליו, זרע-עמלק, והיו ממרים, מורדים או עילגים סתם.

למה ישאל השואל, המשיך מארי צברי, למה הוא הביא אותנו לעולם ונתן לנו את ארצו ואת תורתו תורת-אמת אם לא נטע בנו חיי שלוות עולם, למה יגרש אותנו תמיד מהאדמה אשר נתן לנו. שתי דמעות צצו בעיניו המחייכות של המארי הזקן, אחת בכל זווית.

למה יש גלגלים לאוטו, שאל לפתע בקול אחר מתעורר מתחזק מעצמו, למה יש גלגלים לאוטו, שב ושאל ונפנף בסעדיה כנגד זבוב סורר. כדי להתקדם, עם הגלגל הכי קל, ענה קול.

והגה למה יש, המשיך המארי באותו הניגון, החיוך נמחק מפניו, שואב עמו לתהומות גופו את שתי הדמעות כמדי שבוע. הקול ידע שהמארי לא יבכה. זאת היה עושה מדי יום באין רואה, כך ידע הקול, יושב עירום בתוך חדר אפל וספר פסוק כרוך על מבושיו, ממתין לבגדיו המתבלים והולכים שיתייבשו בשמש הקיץ או בתנור הגז החורפי.

הגה למה יש, שב המארי ושאל.

כדי לכוון את האוטו לאן שרוצים, ענה אותו קול.

ברקסים למה יש.

כדי לעצור.

ואוטו, למה בכלל יש אוטו.

כדי לעבור ממקום למקום.

ולמה יש לאדם עיניים.

בשביל לראות.

ואוזניים.

לשמוע.

ופה.

לדבר.

ואדם, פרט המארי את האותיות לאיטו ומבטו נעוץ ברפפות התריסים המושפלות למחצה בקומה השנייה בבית שכניו, בשביל מה ברא את האדם, בשביל מה נתן לו את האדמה הטובה. כדי שהאוטו ידרוס אותו, השיב הקול בבטחה. המארי הביט כעת בבן טיפוחיו הגמלוני, היחיד מתלמידיו שנותר למרגלותיו לשתות בצמא את דבריו. אתה מוכן, אמר המארי. מוכן למה, שאל הקול.

למה הביאו את האתיופים לישראל, כדי שיהיו חלקי חילוף לתימנים, מאז הפציע השחר הלבן על ההיסטוריה ובני האדם כתבו לאורו את עצמם על קירות מערות ובתוך דפי ספרים, זקוק כל עם השב להיבנות בארצו לקבוצת אנשים קטנה, עדה שבגופם של חבריה מרוכזים יהיו הרבה יותר תאי צבע מאשר תאי מוח, קבוצת אנשים שבעצם זהותה הנקובה תמחק את דמויותיהם של בניה הסובלים בחיוך קל מוראות גורל ואדם, זרקורי אפלה נעימים לעין ולאוזן בעצם נוכחותם, צללים שחורים, מחייכים, נכנעים, שגם במריים הרי הם כגלי הים המורדים בחוף, עוברים בחטף את הגבול ונסוגים מיד מאימת האדמה, משתעשעים בתעריפי העונש כילד המתחטא בחיק אביו, כל עם מתחדש-רוחנית צריך לצללים שיארבו לו בשוליו, שיציירו את דמותו, בונים בקתותיהם ואוהליהם, אוהלי-הדודים-התמימים מתימן, מאתיופיה, אוהלי הבדווים ממדבר פארן הזועמים בשחור יריעותיהם, אוהלי הדודים האינדיאנים מהגבעות השחורות, אוהלי כושן, אוהלי בשר ודם, אוהלי האבות השחורים, אוהלים בהם יארחו את ילדי הגורל הלבן שתעו אליהם מתוך ערי הדמים, יונים בודדות בתוך להקות עורבים שחורים, ילדי הנוגה שברצונם לשכוח עצמם ישכיחו את נותני המחסה, ימחקו אותם בידיהם קורנות האור.

האתיופים הנבלעים-לדעת בתוך האור המסמא אכן באו ארצה להחליף את התימנים שהתעכלו זה מכבר בגוף הלבן, חלקם מעטרים את חגורות השומן שלו, חלקם חלפו דרך מעיו מסריחים אל החופש, שחורי-כל-העולם, פעם אוסף מקרי של כתמים אפלים, התאחדו לקו דקיק ושברירי כרצועת חוף במפה ימית, שמות יישובי החוף מצופפים בשורת אותיות מקווקוות, הולכת ונמחית, שתיקח עמה אל תהומות האור הקוראות ממעמקיהן את יבשות הקדמה.

הורי הילדים, בני דור אחר, לא התנגדו לנוכחותם של סעדיה וזכריה. הם ידעו כי השניים, בשמותיהם, תמיד יהיו שם, גם באותם ימי-בין-המקלות, ימים בהם היה המארי מחפש לעצמו חוטרי עצים טריים שיחליפו בגמישותם את המקלות היבשים והשבורים.

שתי שושלות הזכריה והסעדיה עתיקות יוחסין היו. יש אומרים כי שמות המקלות הופיעו לראשונה ברשימות הנוסעים באוניות, שנשאו את משלחות החכמים ששוגרו בידי שלמה המלך אל מלכת שבא. דור אחרי דור התחלפו הידיים, והתנועות שוטטו בחריצי האוויר הקבועים. בידם השמאלית המונפת-תמיד אחוז המקל, מלווה ברטיטתו את אצבע ימינם הזקורה, המורה בדומייה את סימני הטעמים, קדימה ואחורה, את קצב הנעימה ואת אורכה, את מידתה ואת משקלה.

מארי צברי בא ומארי צברי הלך והאצבעות נעות תמיד באותו חלל, מציירות בו בכל דור ודור אותם קווים נסתרים

למול עור פני הילדים המתבלה למולם לניגון המילים ומקצבן, והם גדלים והולכים עד שמושביהם לא יכילום עוד, ובשר מוריהם הזקנים מתכווץ ומצטמק בין הכסתות הבלויות, ובני אלה ובני אלה באים במקומם להחליפם בלחיים ילדותיות ככריות תפוחות, חלקות מהזמן ומכותיו.

שני המקלות בשמותיהם עברו מיד ליד במשפחת המארי, שבניה חבטו בגב תלמידיהם בכל דור ודור את אנחתם, המקל אותו מקל, הגב אותו גב והגלות תמיד אותה גלות. לא המקלות, לא הזמנים שהשתנו ואף לא הלימוד הקבוע של פרשת המבול הטרידו את הורי ילדי-המארי-צברי שנלכדו תחת פיקודו של רב-חובל מטורף בלא יכולת למרוד, קפואים בזמן על סיפון החומש, שטים בעצלתיים על מי המבול הכבדים.

נשק מלחמת העולם הרביעית לא יהיה מקלות ואבנים, אלא לעגם של הניצולים זה לזה. ילדי המבול, כינו אותם, מתי ישלח המארי יונה, מה עם איזה עלה-של-זית, היו שואלים אותם. גלי הזמן קלו לבסוף ועמם, בזה אחר זה, נעלמו התלמידים, והותירו מול המארי את אבינועם מליחי לבדו.

"המדריך התימני לכתיבת אגדות", מאת יניב חג'בי, הוצאת בבל, 385 עמ'