ראשיתו של שינוי? נשים נורמליות במגזינים

בשנת 2006 מתה דוגמנית במהלך שבוע האופנה, לאחר שצמה כמה ימים ברציפות. קצת אחריה מתה דוגמנית ברזילאית בעקבות אנורקסיה. המוות שלהן יצר הרבה רעש תקשורתי, ואפילו הצהרות שלא יתירו יותר לדוגמניות במידה 0 (מידה 34-32) לעלות למסלול, אבל תצוגות קיץ 2010 לא העידו על שינוי מהותי בגישה. אותו פרופיל של קרקר, אותן רגליים שרווח עצום פעור ביניהם, אותם בגדים שנופלים על משטח ישר שהוא במקרה גם גוף של אישה.

ה"ווג" האיטלקי, שלא מתעסק בתקינות פוליטית, הציג באוקטובר על השער את שתי הדוגמניות הכי מדוברות, קארלי קלוס ואייריס שטובגר, בבגדי גוף שמבליטים

 את מראה תת התזונה. מי שמדפדפת במגזינים כל כך רגילה לראות את הבגדים על גוף כמעט דו־ממדי, שההשתקפות שלך במראה, כשאת מנסה למדוד את הבגד שראית, מטלטלת ומתסכלת, בלשון המעטה. גם בלוגים של אופנת רחוב בוחרים באנשים עם ממדים מצומצמים ביותר, ומחזקים את התחושה שרק הדקיקים שבנו ניחנים בסטייל. בעל הבלוג face hunter, למשל, הגיח לתל אביב, ואת מי הוא "מצא ברחוב"? את הדוגמנית דנה פרימן.

מצד אחד זה נוח לגלגל את האשמה כלפי מטה, אבל גם מסוכן – הרי המודעות של אותם בתי אופנה הן העוגן הכלכלי של המגזין. מי שהיה נועז לא פחות ואולי

 יותר, הוא אנדראס לברט, עורך המגזין שהוא המקבילה הגרמנית ל"לאשה", "בריגיטה". גם הוא מאס בדוגמניות הרזות מדי שמגיעות לצילומי האופנה, והצהיר כי החל ב־2010 לא יעסיק יותר דוגמניות מקצועיות לצילומי אופנה ואיפור במגזין, אלא נשים מהשורה. "אנחנו מחפשים נשים עם אופי, אם זו סטודנטית בת 18, מנהלת חברה, מוזיקאית או כדורגלנית", אמר. האם זה ניסיון לקצץ בהוצאות המגזין? לא, אמר. הנשים יקבלו תשלום זהה לזה של דוגמנית. האם זה תעלול פרסומי? אולי. מה שבטוח, הצעד של לברט וגם זה של שולמן הונע מתסיסה שהתחילה מהקוראות, ממכתבים למערכת ומתגובות קשות באתרי המגזינים, זעם גדול שאי אפשר שלא לקחת אותו בחשבון.

רוצים עוד? לכל הטורים של מרב פרנק-הוכברג