איך קצינים הגיעו לאן שהגיעו?

קצינים בכירים בצמרת הפוליטית שלנו הם תופעה מצויה למדי. אך מדי פעם, יש ביניהם כאלה המעלים רעיונות, נוקטים מהלכים או מופיעים בתקשורת באופן שמעלה את השאלה הבלתי נמנעת: "איך הם הגיעו לשם"? מאחורי שאלה זו המשקפת תמיהה על רמת הרעיונות, המהלכים וההופעה, מסתתרות שתי פליאות: האחת, איך הם הגיעו לצמרת הפוליטית, והאחרת, איך הם הגיעו לצמרת הצבא.

לשאלה הראשונה קל יחסית להשיב. ברוב צבאות המערב קריירה צבאית מסתיימת לקראת גיל זקנה, בישראל, וכך תוכנן מראש, מסתיימת הקריירה הצבאית בגיל מוקדם יחסית והקצין אמור לבנות לו "קריירה שנייה". אולם בגיל שבו משתחרר הקצין לרוב חבריו יש כבר השכלה גבוהה, מקצוע או עיסוק, הקצין הפורש מרגיש בנוח במקצוע הפוליטיקה שאינו מציב תנאי כניסה מרובים או קשים מדי. גם הכוח, הסמכות והיוקרה מהן נהנה בתקופת שירותו בצבא, מוסיפים לבטחונו העצמי כי נועד לגדולות. זאת אף כי נראה שמידת צניעות וביקורת עצמית היו עשויות להעמידו בעיני עצמו במקום מאוזן יותר.

מבחינת הקצונה, הסיבה איפוא ברורה ומובנת. אולם מדוע רוצים הפוליטיקאים בקצינים הבכירים? המערכת הפוליטית שלנו סגורה ואטומה למדי. רק בנסיבות מיוחדות היא מוכנה להעמיד בשורות הראשונות אישים מזירות אחרות, וגם זאת בעיקר למטרות קישוט. מדוע דווקא לקצונה הבכירה נשמר מקום מובטח בצמרת המפלגות?

ההסבר הראשוני הוא אובייקטיבי וקשור למשקל הגדול של הנושא הבטחוני במציאות הישראלית. קציני הצבא נתפשים כמומחים לנושא זה, כך הם חושבים וזו גם דעת הקהל.

הסבר נוסף הוא שהמערכת הפוליטית הנוכחית סובלת מאנמיה מוחלטת בשני תחומים חיוניים: נסיון וידע בכל הקשור לתכנון וקבלת החלטות בארגונים גדולים, וכן כריזמה. פוליטיקאים שצמחו בזירה שבה הכישורים הנדרשים הם קנוניות ותככים, אינם רוכשים בזירה זו נסיון של ארגון ושליטה, ובדרך כלל גם אינם מצטיינים בברק אישי ובכושר להלהיב את הציבור. מבחינתם, הקצין הבכיר אמור לתרום להנהגת המדינה מנסיונו הארגוני והפיקודי, ובעיקר לצבוע את המערכת שהם נמצאים בה בגוון כריזמטי יותר. בעניין זה קשובים הפוליטיקאים גם להשקפה הציבורית הרווחת כי ככל שהקצין בכיר יותר, הוא גם חכם יותר ובעל כושר הנהגה מרשים יותר.

מכשלות הקצונה

האם אמנם תרמו הקצינים הבכירים לזירה הפוליטית את הסגולות והכישורים שציפו מהם הפוליטיקאים והציבור?

יש ספקות רבים בעניין זה. רוב קציני צה"ל בדור המדינה שהגיעו לעמדות פוליטיות בכירות, לא הצדיקו את הציפיות שתלו בהם - לא מבחינת כשרונות ניהול, לא מבחינת כריזמה ונראה שגם לא מבחינת חשיבה אסטרטגית מרשימה.

מסקנה זו מביאה אם כן לשאלה - איך הם הגיעו לעמדות בכירות בצבא?

הסבר אחד לכך יכול להיות, שהקצינים אמנם מצטיינים ברובם בידע, בחכמה ובכריזמה, אך יש שוני בין הנתונים והדרישות בחיי הצבא לבין אלה שבחיים הפוליטיים, ועל כן אין ערובה שקצין צבא מפואר גם יצליח בחיים הפוליטיים.

הסבר נוסף: מלכתחילה ההנחות בדבר כישורים וסגולות אלה של הקצונה הבכירה מופרזות ואולי לא כל הקצינים מצטיינים בהן.

ההסבר הראשון סביר למדי. לאור ידיעותינו על רמת היושר והכבוד ועל שיטות המאבק המקובלים בזירה הפוליטית, אפשר להניח שלא כל קצין יוכל להשתלב בהן, למרות סגולותיו ומעלותיו. המסקנה הלא מחמיאה תהיה שמי שהצליח להסתגל, לא היה זה בשל מעלותיו אלא דווקא בשל יכולתו להתאים עצמו לכללים החדשים.

אולם ייתכן גם הסבר אחר, שקשה לקבלו אך אסור להתעלם ממנו: אולי גם לדרגות הבכירות בצבא לא תמיד מגיעים אלה שראויים לכך. אסור להתעלם מאפשרות זו, שכן הגיע הזמן לבדוק נושאים שונים בצה"ל בלא מורא ובלא משוא פנים. בנפשנו הדבר מי יהיו המפקדים הבכירים בצבא. כמה נתונים מחזקים את הספקות והדאגה בנושא זה.

רבים מאתנו מכירים את הליכי המיון ליחידות המובחרות המכונים "גיבוש". במבחנים אלה נקבע מי יתקבל ליחידות המובחרות ובעיקר ל"סיירות" למיניהן. יהיה זה אולי משונה וקצת רחוק מן הדעת לטעון כי לעיתים ה"גיבוש" ליחידה מובחרת קובע מי יהיה הרמטכ"ל לעתיד, ואולי גם ראש הממשלה, אולם כך הדבר.

אינטלקטואלים - החוצה

מה בוחנים בגיבושים? כושר גופני, יכולת החלטה, אומץ לב, סבילות וכיוצא באלה. לעומת זאת, אין במבחנים אלה משקל רב לחכמה, יצירתיות וכישורים מסוג זה. התוצאה היא שחלק מהמתגייסים שהם בעלי יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, עלולים להיחסם כבר בשלב הראשון בדרכם בצבא.

למגויסי הסיירות למיניהן גם יתרונות בהמשך הדרך. ביחידות המובחרות מבצעים לעתים פעולות מיוחדות שנערכות תחת עינו הפקוחה של המטה הכללי. בפעולות אלה מכירים האלופים והרמטכ"ל מקרוב קצינים זוטרים ומסמנים אותם כראויים לקידום. סימון זה הוא כרטיס כניסה לטווח ארוך, והתוצאה הסופית היא כי היו זמנים בהם המטה הכללי של צה"ל היה מורכב ברובו מיוצאי סיירת מטכ"ל.

יש אמנם סיכויי קידום גם לקצינים מגולני, גבעתי והשריון, וגם יש מהם המגיעים לצמרת. אולם גם התקדמותם וסיכוייהם של אלה וגם של אלה נקבעים בדרגות נמוכות ובתפקידי פיקוד נמוכים. אומץ בקרב כקצין זוטר עשוי להיות שיקול חשוב במינויו לקצין בכיר, ומאידך כשלון מקרי עלול לחסום את דרכו כעבור שנים רבות. קצין שקונה את עולמו בתפקידים או בשעות מבחן אלה, עתידו מובטח.

מדוע? כי אין כל מסננת נוספת הבוחנת את כישוריו של הקצין לתפקידים בכירים יותר. בימי מלחמת המפרץ הראשונה הופיעו מפקדי צבא ארה"ב, גנרל שוורצקופף וגנרל קולין פאוול במסיבות עיתונאים מתוקשרות. אפשר היה להיווכח על נקלה כי יכולת החשיבה וההתבטאות היו מרכיב מרכזי בהכשרתם. לכל אלה אין זכר בהכשרת הקצונה הבכירה אצלנו. קצין בצה"ל שקנה את עולמו כלוחם ומפקד שדה מעולה, עתידו מובטח גם אם באי-אילו קורסים ציוניו לא היו מרשימים ואם כושר התבטאותו בעל-פה או בכתב יהיה מוגבל.

מעבר לאכזבה הנובעת מהציפיות המוגזמות מהקצונה הבכירה הנכנסת לחיים הפוליטיים, מדאיגה העובדה שהקצונה הבכירה שהגיעה לזירה הפוליטית, לא הביאה עמה מערכת ערכים מוצקה ומכובדת שאמורה לאפיין את חיי הצבא.

מושגים כמו כבוד, אחריות, יושר ונאמנות אמורים להיות עמודי התווך הערכיים של הצבא, האם הקצינים בדימוס בזירה הפוליטית תרמו אותם למערכת? ספק רב בדבר. אך בירור נושא זה כבר נוגע לטיבה של התרבות הישראלית ולמשקלם של ערכים אלה בתוכה, ובעיקר לשאלה – האם ניתן לקיים בצבא מערכת ערכים שונה מזו של החברה.

לכל הבעיות שהועלו ולתוצאותיהן יש גם צד זכות אחד. אחרי אריק שרון נראה כי אין סכנה מיידית של דריסת הדמוקרטיה בהפיכה צבאית. פשוט – אין מי שיעשה זאת.

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן.

גרסה מלאה של הטור פורסמה בגליון האחרון של המגזין "ארץ אחרת ".