סרבנות על תנאי

בכל פעם שנחשפת חוברת חדשה מטעם הרב שפירא, בכל פעם שמונף בריסטול קיקיוני, בכל פעם שהרב לבנון/ מלמד/ וואט-אבר מדבר בתקשורת, מיד עטים העיתונאים שבדרך כלל כותבים מאמרים מושחזים על הפטריוטיות כמפלטו של הנבל, על הקרביות כביטוי לטיפשות, וצועקים: "רואים? רואים? הם מסכנים את הצבא! מפוררים את היסודות! אמרנו לכם שהם מעדיפים את הרבנים, אמרנו לכם!"

ולמרות שצ'ק הביטחון של המגזר נפרע בכל פעם מחדש, מהרי הלבנון ועד רצועת עזה, עדיין הנפח התקשורתי שניתן לכל הבהוב של יציאה מהקווים, לא לוקח

בחשבון את השגרה המוסכמת והידועה לכולם, שבה חיילים דתיים והוריהם עושים מילואים שלוש פעמים בשנה.

מי שחושב שדברי רבנים ופסקי הלכה כאלה ואחרים הם שיביאו את החיילים הדתיים למרד, לא מבין כלום בפסיכולוגיה של המגזר הדתי. נכון, ייתכן שיהיו כאלה שביום פקודה יעדיפו את הרב שלהם על פני המפקד שלהם - טיפוסים חדורי להט אפוקליפטי ששומעים קולות של אלוהים או נערי גבעות הלומי התנתקות - אבל הרוב הגדול של הציבור הדתי-לאומי הוא הראשון לשמור על מדינת ישראל כריבון, ולא הרבנים.

הרי יותר מאשר השמאלנים שבכנות רואים בהומניזם חזות הכול ומעדיפים מדינת כל אזרחיה, ויותר מהבורגני שמבכר את הישראליות על-פני היהדות, ובטח יותר מאשר המגזר החרדי שמצידו ימכור אותנו למרבה במחיר – זקוק הציבור הדתי והציוני למדינת ישראל: מדינה יהודית בהגדרה. זה חלק מ-DNA הנפשי שלו. אין צידוק לקיומו בלעדיה. הוא מאמין בכל ליבו שככה נראית גאולה. 

הציוני-דתי לא יכול להעדיף, כמו חברו החילוני, את השיקול המוסרי בכל צומת. נניח, קליטת פליטים ועובדים זרים (ואני מתנגדת לגירושם), כי תמיד עולה לנגד עיניו התהייה "מה יהיה אם פילוח האוכלוסייה ישתנה ככה שהרוב לא יהיה בן הדת היהודית". הוא לא יכול למרוד במדינה שלו ולצאת להפגנות בכל פעם שאינטל פותחת פה מפעל, כי יותר משהוא שומר על השבת, הוא מחויב לשמור על לכידות חברתית.

אם כן, הוא לא יכול להיות הומניסט כמו שהיה רוצה, ולא יכול להיות דתי כמו שהיה רוצה, כי הוא לפני הכול דואג לעתידו של העם היהודי

כריבון במדינתו. וה"עם" הזה כולל חילונים הומניסטים שמעדיפים לפעמים עובדים זרים ועל פני חרדים, וחרדים מיליטנטים שמעדיפים את עצמם.

מדינת ישראל יהודית זה הדבר היקר ביותר שיש לו. הנכס החשוב ביותר, שמכיל בתוכו גם את האפשרות לקיים מצוות ולהביא לידי ביטוי את היהדות שלו בלי לחשוש מגזרות דתיות, ומנגד לקיים אורח חיים מערבי, דמוקרטי, עם שאיפה חזקה להתמזג במרחב תרבותי עולמי.  

הציבור הדתי לאומי לא יסכן את זה. מי שלא מבין את זה – לא מבין כלום בישראליות.