לנצח את מרחיקי הנשים

ראש עיריית נס-ציונה, יוסי שבו, סגר את המועצה הדתית בשל סירובו של הרב אברהם צוריאל, הרב האשכנזי של העיר, לאשר את צירופה של פנינה זיו למועצה, "רק משם שהיא אשה". שבו הבהיר כי לא ייתן שיפסלו אשה על רקע מינה, וכי לא יעביר "שקל בודד (מתוך תקציב של 1.4 מיליון שקל) עד שגברת פנינה זיו תכהן כשווה בין שווים במועצה הדתית".

מדובר באירוע חשוב במיוחד: העובדה שגבר בעל תפקיד פוליטי ובעל כוח, יוצא בהצהרות פמיניסטיות כפי שביטא שבו, ראויה להתייחסות נרחבת. יותר מכך. לאור התלות המדכאת וההתרפסות המתמשכת של ראשי ערים כמו שאר הפוליטיקאים כלפי מנהיגי המפלגות הדתיות ושלוחיהם, אפשר לדבר על "יום חג" כאשר ראש עיר מעז לנקוט צעדים מעשיים ונחרצים כדי לשנות את המציאות הפטריארכאלית-שוביניסטית, השולטת במציאות הישראלית בכל הרמות והתחומים.

דוגמאות כואבות מהעת האחרונה הן כניעתה של "אגד" לכפייה הדתית ונכונותה להנהיג "קווי מהדרין" להפרדת נשים וגברים; הזמנתה של כריסטי הפנר, נציגת תעשיית הפורנוגרפיה, להרצאה בכנס שהתקיים באוניברסיטה; כליאתה של אשה מקבוצת נשות הכותל שביקשה להתפלל כשהיא עטופה בטלית.

כך חוברים להם גברים בתמיכת נשים התלויות בחסדיהם מכל מערכות הכוח והשלטון: בכנסת מחוקקים חוקים דתיים ואחרים של אפלייה ואי-שוויון; בבית המשפט מאשרים את אכיפתם של חוקי הכפייה והאפליה; במשטרה מוציאים לפועל את ההחלטות ומענישים את הנשים; בחברות ציבוריות מיישמים את התביעות הדכאניות; באקדמיה - שבה מעניקים לגיטימציה חברתית ומכובדות להשפלה ולדיכוי; במוסדות הדת החוסים תחת כנפי השכינה והמדינה - שם מקבעים את הדיכוי בעזרת השם, הפוסקים הנאורים וכל מוסדות המדינה האחרים.

כך למדנו, למשל, מדבריו של "גורם ברבנות הראשית" שאמר, בהגיבו על מעשה האפליה במועצה הדתית: "הנושא נבדק לפני יותר מ-20 שנה על ידי הרבנים הראשיים דאז. אלה קבעו שהכללת נשים בהרכב הבוחר היא בעייתית".

הכפייה הדתית בישראל היא כה עמוקה, מושרשת ומקובלת עד שאפילו נשים פמיניסטיות כבר השלימו עם המצב. אף אחת מהתנועות הפמיניסטיות ובוודאי שלא שום תנועה למען זכויות אדם, לא קמו לברך ולהריע לראש עיריית נס-ציונה, על שהרים את נס המרד ותבע את כבודה של פנינה זיו אך בעיקר את כבודן של כלל הנשים בישראל.

זיו משמשת מזכירה של בית כנסת גדול בעיר. כלומר, היא מספיק טובה כדי לשרת את בית הכנסת כמזכירה, אך לא חלילה כבעלת אמירה ודעה פוסקת בענייני ניהול שירותי הדת של העיר. אכן, אין כל חדש בכך. נשים הן נותנות השירותים בכל המערכות. מרבית הארגונים נבנים ומשגשגים על גב נשים בתחתית הסולם, אלו שעושות את עבודות השירות, המזכירות, הניקיון והטיפול על מנת שגברים בראשות הארגונים יוכלו לשמש כ"מנהלים", בעלי כוח ולכאורה גם בעלי כישרון ניהולי, שהוא, להבנתם, מתת האל והטבע לגברים, להנהיג את הארגונים והעולם. זאת על אף שבמקרים רבים "כולם יודעים" שמי שמנהלת את הארגון בפועל (לטוב או לרע) היא המזכירה.

יוסי שבו יודע, כנראה, שנשים ממלאות תפקידים מרכזיים בארגונים, אך הן נדחקות לשוליהם בכל הקשור למעמד, שכר וכוח פורמלי. עובדה זו נחשפה על ידי חוקרי חברה רבים שטענו כבר לפני 20 שנה שהשיטה הקפיטליסטית תלויה במידה רבה מאוד בעבודת חינם (וכמעט חינם) של נשים.

אלמלא הנשים היו המטפלות העיקריות בילדים, בזקנים ובנזקקים אחרים הייתה המערכת החברתית-משפחתית קורסת, ולולא היו הארגונים מבוססים על המוני נשים העושות את "העבודה השחורה", המתוגמלת בקושי מבחינה כלכלית ומעמדית, של מזכירות, קרי: תיאום, דיווח, תכנון וכיוב', הם לא היו שורדים שבוע.

שינוי חברתי משמעותי מחייב התגייסות של אנשים בעלי אומץ, שהם גם בעמדות של השפעה פוליטית-כלכלית-חברתית-תרבותית, למאבק נגד כפייה דתית ונגד אפליית נשים על ידי כל מערכות השלטון. כזה הוא יוסי שבו. הפמיניסטיות ופעילים למען זכויות אדם מחוייבים להצטרף אליו, לתמוך בו ולקרוא לכל האחרים שחושבים כמוהו אך פוחדים לדבר ולפעול "לצאת מהארון".

פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים