מסרבים לשתוק נוכח הרשע

מדוע חייו של שבוי ישראלי אחד נחשבים כה יקרים, עד כדי כך שמנהיגי ישראל מוכנים לוותר על כל היגיון וכל אמת מידה של מוסריות על מנת להשיבו? מדוע חייו של שבוי ישראלי אחר מבוטלים כאילו היו חסרי כל ערך? 

מדוע חייו של שבוי אחד נמצאים בעדיפות לאומית עליונה כל כך, עד כדי סיכון ביטחונו של כל אחד מאזרחי ישראל? ומדוע חייו של השבוי השני כה חסרי חשיבות, גם לאחר עשרות שנים בשבי, עד כי מעולם לא נוהל משא ומתן לשחרורו? 

האם אנו בעם ישראל כה נטולי יכולת, כה חסרי רצון, כישרון, דמיון ואמונה באל, עד כי אנו באמת מאמינים שהדרך היחידה להבטיח את שחרורו של השבוי הראשון היא לשלם מחיר מופקע העולה על כל דמיון? האם אנו באמת מאמינים כי שחרור המוני של מחבלים ומרצחים הוא פתרון רציונלי לבעיה?

האם אנו כל כך חסרי חזון עד כי איננו תופסים שלקבור שבוי אחד בעודו חי, תוך כדי תפילה לשחרורו של האחר - זהו צעד שמרחיק את הברכה מן השמיים ומביא על כולנו בושה וכלימה? האם אנו כה שטופי מוח מבחינה פוליטית עד כי איננו מסוגלים לראות שבשני המקרים השחיתות שולטת ביד רמה בממשלה חסרת כל מצפון? בוודאי אין כאן משום קיום מצוות פדיון שבויים.

כל זמן שמנהיגי ישראל מוכנים כולם כאחד לנצל את הערך הנעלה שבהצלת חייו של שבוי אחד משום שהדבר תואם את מטרותיהם הפוליטיות, תוך שהם מתעלמים משבוי אחר עד מוות, ברור שחסרים אנו שמץ של כבוד לאומי. ישנה רק שחיתות פוליטית, תועלתנות הבאה לשרת אינטרסים אישיים. 

אלו המוכנים לעצום את עיניהם מול פני האמת וללכת שבי אחר "מנהיגיה" של מדינת ישראל, אינם מבינים שעל ידי תמיכתם בתוכנית חסרת המצפון שלהם לשחרר כוחות רשע תוך פתיחת בתי הכלא במדינה, הם יאפשרו לאדריכלי הרצח ההמוני להתפרץ ולפגוע בחייהם, בחיי יקיריהם ובחיי כל אזרח.

האמת הכואבת ברורה לכל: התקשורת הישראלית מסכלת כל אפשרות לדיון הגיוני בנושא, בדיוק כפי שעשתה כשתמכה בנטישתה הפושעת של השבוי האחר על ידי הממשלה, משום שהדבר שירת את מטרותיה.

אף על פי כן, המצפון המוסרי אינו מתיר לנו לשמור על שתיקה. אם דברינו לא יישמעו היום – חבל. יבוא יום והם יישמעו. אנו מקווים שאז לא יהיה מאוחר מדי.

יהונתן פולארד נכלא בארה"ב לפני 25 שנה, באשמת ריגול לטובת ישראל. אסתר פולארד היא רעייתו