אנחנו אוהבים להכניס אחרים ואותנו לתוך קופסאות
הקופסאות האלה נותנות לנו ביטחון, עוזרות לנו להגדיר אנשים, לדעת איך אמורים להתייחס אליהם. הן נותנות לנו נושאים לשיחה. זה שמן, זה רזה, וזאת יש לה הרבה פוטנציאל וממש חבל שהיא לא עושה עם זה כלום. ומזל שיש גם קופסאות חדשות
הקופסאות האלה עוזרות לנו להגדיר אנשים, לדעת איך אמורים להתייחס אליהם. הן נותנות לנו נושאים לשיחה. זה שמן, זה רזה, וזאת יש לה הרבה פוטנציאל וממש חבל שהיא לא עושה עם זה כלום. והוא ממש חייב להתמודד עם מצבי הרוח, מפני שהם מקלקלים לו ולכל מי שנמצא בסביבה שלו.
ברגע שיש קופסה - מיד יודעים איך להתייחס
הקופסאות האלה גם נותנות לנו ביטחון. הרי דברים לא מוגדרים יכולים להפתיע. ברגע שיש קופסה - מיד יודעים איך להתייחס. יש אפילו התחלה של שיחה למקרה הצורך. "אז מה עם הקופסה?" או "אתה לא חושב שהגיע הזמן שתצא מהקופסה?" או "אתה לא חושב שאתה כבר קצת גדול בשביל הקופסה הזו?" או "קופסה יפה מצאת לך..." ועוד ועוד.
אנחנו מאוד תלויים בקופסאות האלה. אם מישהו פתאום נוטש קופסה זה יכול להיות משבר גדול מאוד בשבילנו. מעבר קופסה יכול להוביל לסיום של קשר או לגירושים. מצד שני, אנחנו אוהבים להתלונן עליהן ולהתלונן על אנשים שאוהבים לשים אותנו בקופסה. הרבה פעמים נגיד ששמו אותנו בקופסה הלא נכונה. או שהקופסה שבה שמו אותנו עושה לנו עוול.
בסיטואציה שכזו אנחנו עשויים לתת איזה נאום על כך שכל אדם הוא עולם ומלואו ושאי אפשר להגדיר כך אנשים בלי להכיר אותם, על בסיס מידע חלקי מאוד.
מרגישים תקועים באיזה קופסה ורוצים לצאת ממנה
ובכל זאת, אנחנו עושים זאת בכל יום. ויותר מזה, אנחנו מקדישים את רוב הזמן הפנוי שלנו למחשבה על קופסאות. אנחנו מרגישים תקועים באיזה קופסה ורוצים לצאת ממנה. או שיש קופסה אחרת שאנחנו חושקים בה. קופסה שאנחנו מספרים לעצמנו שאם נעבור אליה אז החיים שלנו יהיו נהדרים. קופסה שנותנת משמעות לחיים שלנו, לפחות לתקופה. לפחות עד שאנחנו עוברים אליה - ואז אנחנו שוב מגלים שהיא קופסה ככל הקופסאות ושבעצם גם אנחנו נשארנו בערך אותו הדבר.
אנחנו מגלים שגם לקופסה החדשה יש פגמים. ואז, אם אין לנו אופי דכאוני, אנחנו מחפשים לנו קופסה אחרת לחלום עליה. אם יש לנו אופי דכאוני – אנחנו מתחילים לחשוב שכל הקופסאות הן אותו הדבר ושאין טעם במרדף הזה אחר קופסאות. ואם יש לנו נטיות פילוסופיות אנחנו שוקעים בהרהורים קיומיים לגבי קופסאות והאם הן קיימות בכלל, והאם אנחנו קיימים בלי הקופסאות? והאם אנחנו בכלל קיימים, או שאולי אנחנו רק קופסאות בעצמנו?
מתחשק לך ששוב תהיה מטרה ברורה לחיים שלך
אבל גם אם אנחנו טיפוסים פילוסופיים, בדרך כלל באיזשהו שלב ההרהורים הפילוסופיים נעלמים כשמופיעה לה באופק איזו קופסה חדשה. הקופסה החדשה משחררת אותנו מן הצורך לחשוב. כי מחשבות גורמות לך להרגיש נורא עמוק, אבל באיזשהו שלב הן מתחילות להציק. באיזשהו שלב מתחשק לך סתם לעשות דברים. מתחשק לך ששוב תהיה מטרה ברורה לחיים שלך.
וזה בדיוק מה שהקופסה החדשה עושה. פתאום אתה חוזר להיות שלֵו ולא אכפת לך שמגדירים אותך. להפך, אתה אפילו שמח שסוף סוף יש לך שוב הגדרה. ולרגע אפילו נדמה לך שמתחשק לך להישאר בקופסה הזו לכל החיים. כדאי לנצור את התחושה הזו, כי זו תחושה נהדרת. והיא לא הולכת להישאר איתך להרבה זמן.
יש רגעים מעטים בחיים שבהם ממש טוב לך בקופסה. יש רגעים מעטים בחיים של שלווה אמיתית. כדאי ליהנות מהם, אבל לא להתמכר, שכן מעבר לפינה מחכה כבר הקופסה הבאה.
יש לנו נטייה, ואולי רצון, להתייחס לקופסאות מסויימות כאל בית קבע. אבל יש מעט מאוד, אם בכלל, קופסאות שנשארות איתנו לכל החיים.
ועם כל הקושי, עלינו להשלים עם זה שכנראה נועדנו כל חיינו לנדוד מקופסה לקופסה.
