הווינר הפך ללוזר
האזנה לאלבומו החדש של 50 סנט מגלה בלון שהתרוקן, אמן המאבד את המגנטיות המסחרית שאפיינה אותו בעבר. סיפורו של סוחר סמים שהפך לסוחר בחטיפים מוזיקליים שפג תוקפם
נדיר להיתקל באלבומים כמו "Before I Self Destruct", הרביעי של מי שמכונה "פידי", אחד הכוכבים הגדולים שצמחו בעשור הנוכחי. תמיד מיותר ומוקדם מדי להספיד אמנים חיים - וייתכן שבעתיד ייחלץ מהשפל בו הוא נמצא כעת - אבל ההאזנה לאלבומו החדש היא חוויה לא שכיחה, מעוררת אמפתיה, כמעט מכמירת לב.
50 סנט. טוב שלא יצא ראש בראש עם ג'יי-זי (צילום: Gettyimages)
ברבעו הראשון, עד לדואט (הסביר) עם אמינם, האלבום נשמע בעיקר כמו הסתלקותו המהירה והמסיבית של אוויר מבלון מתרוקן. זה הצליל של אמן שירד מגדולה פרסומית ומסחרית ושנכסיו הגנדרניים וההילה, שניפחו והעצימו את דמותו עד לא מכבר, עוזבים אותו באבחת עבודה אחת.
גם עבור מי שלא נמנים על חסידיו, די מעציב להקשיב לצניחתו של פידי מצמרת הפופ לליגות היותר נמוכות. אבל זה מה שקורה איתו, ולכן ייתכן שבאופן לא מודע האלבום החדש מהווה את עבודתו הכי חשופה וכנה, כמעט מרגשת. שידור ישיר של התקלה בה הווינר הופך ללוזר. "לפני שאשמיד את עצמי" הוא אסופת היפ-הופ בינונית מאוד, אבל ייחודה בהדגמת האופן בו האמן, על כל מעלותיו ומגבלותיו שכבר הכרנו בעבר, מאבד את מגע הקסם, ההצלחה, הכריזמה התקשורתית והמגנטיות המסחרית.
בהופעה בארץ. הפעלה המונית של עדר ילדים (צילום: מיכאל קרמר)
שני אלבומיו הראשונים של קרטיס ג'קסון, יליד קווינס שבניו יורק, שגדל ללא אב ושאמו סוחרת הסמים ילדה אותו כשהיתה בת 15 ונרצחה כשבנה היה בן 13, היו אלבומי ההיפ-הופ הכי מצליחים בשנים שבין השיא של אמינם בראשית העשור לשיא של ליל ווין בסופו. היה לו גם סינגל אחד מעולה, בהחלט מפסגות הפופ בעשור הזה, "In Tha Club".
את האלבום השלישי הוציא ב-11 בספטמבר 2007, ראש בראש מול השלישי של קניה ווסט, בהברקה ייחצנית מתואמת שסייעה לשניהם אבל ייצרה תוצאות ברורות: ווסט לקח את הפסגה והמשיך למכור מצוין, בעוד "Curtis" של פידי איכזב מסחרית.
מיקסום הדקות בצמרת
אישית, מעולם לא תיעבתי את פידי כפי ששנאו אותו בלהט המון אוהדי היפ-הופ שראו בו את המדרדר הרדוד מכולם של הז'אנר. אפילו הופעתו באצטדיון רמת גן בקיץ 2006, בשיא הצלחתו המסחרית, לא קוממה אותי, למרות שלא היה בה הרבה מעבר להפעלה המונית של עדר ילדים עם ביטים של היפ-הופ, סאונד נוראי, ואפס עניין לעיניים ולאוזניים.
50 סנט הוא סוחר, בעברו סוחר פופ מצוין, שהגיע גם לרמת גן לשתי מטרות: למכור את המותג הנושא את כינויו, ולהאדיר את דימויו בקרב קהלו כאדם חזק וגאה שבנה עצמו במו ידיו, ושעבר מסחר בסמים לסחר משגשג הרבה יותר בחטיפים מוזיקליים, רובם דלי טעם וקצרי תפוגה. אבל פידי מודל 2009 כבר אינו הגיבור העממי הפיקח והערמומי שממקסם את דקותיו הספורות בצמרת. היום הוא כוכב-העל לשעבר שנבעט למטה, האליל שהקהל איבד את העניין בו, הפוסטר שהקיר מאחוריו נשבר.
במראה מחויט. פחות אורחים, פחות הברקות (צילום: רויטרס)
למרות שפידי טוען שזה אלבומו האפל ביותר, הוא לא רחוק מוזיקלית מקודמיו, אם כי יש כאן פחות אורחים, ופחות מדי הברקות של הפטרון הגאון ד"ר דרה. זה פשוט 50 סנט: אותה בינוניות, רק בלי הפמפום הפומבי תחת חסותם של דרה ואמינם וללא המנגנון השיווקי הדורסני שהפך כל אלבום קודם שלו למה שמכונה בתעשייה "אירוע". הפעם, בקושי מחכים לו.
את האלבום החדש הקליט במקביל לאלבום ההוא, והוא היה אמור לצאת כבר ב-2008, אך שב ונדחה. פידי הרהר השנה באפשרות לצאת שוב ראש בראש, ב-11 בספטמבר, הפעם מול ה"בלופרינט 3" של ג'יי-זי. טוב שירד מכך, משום שזה היה עלול להיות מביך עוד יותר. בארה"ב נכנס האלבום למקום החמישי, המאכזב יחסית, ונמכר בשבוע הראשון ברבע מכמות המכירות של קודמו. באנגליה הוא אפילו נכנס למקום ה-22.
למרות סרט קולנוע נלווה, ולמרות שיש דיבורים על מסע הופעות תומך, קשה לזהות באלבום פוטנציאל מסחרי, אפילו ש-"Get It Hot" ו-"Gangsta's Delight" אינם נופלים במאום מרגעיו הכי טובים בעבר. כך חולפת לה תהילת עולם? ייתכן. ואולי יש כאן גם תזכורת חיובית מסוימת: בסופו של דבר, טיבו של כל בלון אמנותי להתרוקן.
