עדיין אוהב אותך, אבל תודה ששחררת אותי
אני בטוח שהרגשת שאולי זה מה שישחרר אותי וייתן לי את הדחיפה האחרונה בדרך שהתחלתי בתקופה האחרונה – הדרך בחזרה למעלה אחרי התקופה הרעה ביותר של חיי
הכרנו בפאב תל אביבי חשוך לפני כמעט שלוש שנים. הגעת עם מכרה שלי, ואחרי כמה דקות כבר ידעתי עלייך מספיק כדי להבין שאת מעניינת אותי. בסוף הערב, כשביקשתי ממך את הטלפון, אמרת את המשפט השחצני ביותר שהשמעת בכל שנות היכרותנו, אבל אמרת גם שאקח את הטלפון מהמכרה. אז לקחתי.
בשבועות הראשונים כל האנשים שהכירו את שנינו המליצו לי לא להיקשר ולא להשקיע בך אנרגיות רגשיות. בכל זאת, נפרדת מהמיתולוגי שלך רק שלושה חודשים לפני כן. אבל מצאת חן בעיניי, אז לא ויתרתי ולאט לאט התחלתי להתאהב בך. עדיין לא נפתחת אליי באמת, והרגשתי את זה, לכן גם אני השארתי כמה חומות מורמות.
אחרי כמה חודשים אמרתי לך שאני אוהב אותך ושמעתי אותך אומרת את זה בחזרה, חצי מאמין חצי לא. התקרבנו יותר ויותר, חלקנו את מעגלי החברים שלנו, ובשלב מאוחר יותר גם את המשפחות. כולם כולל כולם אהבו אותך, וגם אני, יותר ויותר. כשחגגנו שנה ביחד בצימר בצפון גיליתי שאת עדיין לא שם, לא עד הסוף באמת, לא בגללי אלא בגלל המיתולוגי.
כמה שבועות עברו, והיית צריכה לבחור אם להישאר איתו בקשר ידידותי או להישאר איתי. ויתרת עליו, והפעם, גם אם עוד לא ידעתי זאת, ויתרת באמת. אז אהבת אותי כמו שאף אחת לא אהבה אותי אף פעם. עשית בשבילי דברים ונתת מעצמך הכל, ואני בספק אם אי פעם יעשו בשבילי כל כך הרבה כמוך באותו חודש כשהייתי זקוק לך יותר מכל והיית שם בוקר, צהריים, ערב ולילה.
פחדתי שאגרום לשנינו המון צער
כמעט הפכת להיות משפחה, ובמובנים מסוימים היית יותר מזה. הזמן חלף, והתחילו דיבורים על מגורים משותפים, עליהם אמרת לי לא פעם שמטרתם לא לבדוק איך מערכת היחסים שלנו עובדת כשגרים ביחד, אלא פשוט "הצעד לפני".
אולי מפני שלא אהבתי כך אף פעם בעבר, או מפני שזאת היתה מערכת היחסים האמיתית והשלמה היחידה שהיתה לי, אולי הרגשתי צעיר מדי נפשית ופחדתי ממחויבות. ואולי פשוט בגלל שהייתי טיפש, לא יכולתי להמשיך באותו כיוון. הרגשתי שאם לא אפרד ממך עכשיו אעשה זאת בעתיד, ואז, עם כמה שזה כואב היום, זה יכאב יותר.
הרגשתי שאם לא אפרד ממך אעשה משהו גרוע בהרבה – אבגוד בך, ואת זה לא הייתי מוכן לעשות לעולם. האמנתי אז, ועצוב לומר אבל אני מאמין גם היום, שהיה לי חסך במשהו שאם לא ייפתר ויתמלא, אגרום לשנינו המון צער בעתיד.
אז לפני יום השנתיים ולפני יום ההולדת שלי, החלטתי שאני אומר לך שלום. התחבטתי במשך שבועות אבל בסופו של דבר ידעתי שאין לי ברירה. כנראה שהרגשת את ההתלבטויות שלי כי לא ממש נלחמת עלינו. הבנת, ויתרת. שתיים וחצי שיחות (ארוכות וקשות אמנם) וזהו – אנחנו כבר לא ביחד.
בחודשים הראשונים הרגשתי טוב עם ההחלטה שלי ואילו את היית, כך נדמה לי, שבורת לב. המשכנו להיות בקשר לא רציף, מדברים פעם בשבוע, פעם בשבועיים, פעם בחודש. ואז לאט לאט הגלגל החל להתהפך לו. את עברת לגור לבד, הכרת אנשים, מקומות, בילויים חדשים, ואילו אני התחלתי לשקוע, לא רק בתחום הזה אלא בכל תחומי החיים. בזמן שאת התרוממת למעלה, המשכת וקידמת את חייך, אני אפילו לא דרכתי במקום אלא הלכתי אחורה ונכנסתי לתקופה הרעה ביותר בחיי.
מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, ובגלל זה לא הייתי פתוח לקשר אחר. היו כאלה שרצו קשר איתי ואני לא יכולתי להיות שם, והיו אלו שהרגישו את זה בעצמם אחרי מספר פגישות וחתכו. המשכנו לשמור על קשר, לעיתים תכוף יותר ולעיתים תכוף פחות.
כשגיליתי שאת עוזבת וממשיכה הלאה בעקבות חלומותייך בעוד חודשים ספורים, רציתי לבלות איתך כמה שיותר זמן. ובאמת בילינו יותר ביחד, אבל עכשיו היינו חברים טובים בלבד, ולא יכולתי להתמודד עם זה, אז רבנו והשלמנו, השלמנו ורבנו. ידעתי שלא נחזור באמת, לא עכשיו לפני שאת עוזבת, אבל עדיין לא יכולתי להניח לזה.
כבר חודש וחצי שאת שם. רחוקה מהעין (עד כמה ששיחות בפייסבוק לא נחשבות) אבל לא מהלב. אתמול באת לביקור ונפגשנו לשתות משהו. לא ידעתי למה לצפות – איך נרגיש ואיך נתנהג. דיברנו בצורה כל כך טבעית, כל כך אמיתית. ידעתי אז ואני יודע היום שלעולם לא תפסיקי להיות חברה טובה, אולי הכי טובה שלי.
"אני כבר לא אוהבת אותך ככה"
אבל, וזה אבל גדול, את כבר לא שם. אמרת לי את זה כל כך הרבה פעמים, אבל לא הקשבתי. אתמול אמרת את זה במילים המפורשות והכואבות ביותר שיכולתי לדמיין: "אני כבר לא אוהבת אותך ככה".
אני בטוח שזה לא היה יוצא ממך אם לא היית מרגישה כך באמת, אבל בגלל הבן אדם שאת, והעובדה שעדיין אכפת לך ממני, אני בטוח גם שהרגשת שאולי זה מה שישחרר אותי וייתן לי את הדחיפה האחרונה בדרך שהתחלתי בתקופה האחרונה – הדרך בחזרה למעלה.
עדיין קשה לי להפנים את מה שאמרת, בכל זאת קרה רק אתמול. אני לא יודע אם זה הסוף, אבל גם אם כן, הסוף הזה מרגיש כמו התחלה חדשה.
אז תודה, על מי שאת, על מי שאני הייתי כשהייתי איתך ועל זה שאכפת לך, למרות הכל.
לפנייה לכתב/ת 
