המו"מ שישראל לא יודעת לנהל

לא רבים מוכנים להיפתח למחשבה שונה, אחרת, במיוחד בעניינים קיומיים, אך לפעמים זה חיוני. גם ימים אלה מזמנים  דוגמה לאלטרנטיבה מדינית שמבוססת על השפה המובנת במזרח התיכון.

הפלסטינים דורשים הקפאה בבניית ההתיישבות היהודית לפי קווי 67', כי המו"מ צריך להתחיל לשיטתם מקו זה. אבל בקווים אלה כלל לא היתה אז מדינה פלסטינית נוספת פרט לירדן, ולא היה שום מעבר וקשר בין עזה לחברון. לכן, הממשלה הישראלית היה צריכה להודיע לפלסטינים, לאירופים ולאמריקנים, שהמשך תביעותיהם בנושא זה יגרור ביטול רשמי של ההתחייבות הישראלית ל"מעבר בטוח" בין עזה לחברון, וניהול מו"מ נפרד עם כל אחד משני החבלים על הסכם ביניים נוסף. הרי זה היה המצב ב-67'.

לעומת זאת, אם הפלסטינים רוצים לנהל מו"מ על מדינה עצמאית על שני החבלים בחיבור יבשתי כזה או אחר, אין שום צדק בתביעה לנהל אותו על בסיס קווי 67', וישראל לא תיגרר למו"מ לא צודק ולא מכובד.

גם הדרך לניהול מו"מ עם חמאס על גלעד שליט, צריכה להתנהל אחרת. אחד מול אחד. וואחד על וואחד. כיוון שהם הצליחו לחטוף לנו חייל אחד, יש להם זכות לבחור אחד, אפילו את ה"כבד" ביותר.

ישראל היתה צריכה להפסיק את מהלך התיווך החשאי ולהביא כל יום אסיר פלסטיני אחד למחסום אל מול מצלמות הטלוויזיה מכל העולם. אם עד השעה 18:00 יגיע גלעד שליט, ישתחרר האסיר שהובא. ואם לאו - הוא יחזור לכלא, לזמן רב. המו"מ על שאר האסירים יחל יום אחד אחרי שחרורו של שליט, לא דקה אחת קודם.

יותר מכך: כל האסירים הכלולים ברשימת חמאס ומעצם היותם בה, חייבים לקבל יחס דומה עד מאוד לזה שמקבל שליט, במגבלת ההכרחי ביותר על פי החוק הבינלאומי. כל מה שאין אנו חייבים, חייב להיפסק מיד: תאים מבודדים. שום קשר עם החוץ. אין ביקורים פרט לצלב האדום, וכל ביקור של נציגיו יש לנצל לתעמולה נגד הפלסטינים על תנאי החזקתו של שליט ועל הפרת החוק הבינלאומי. יש להגיש מחאות בלתי פוסקות על החזקתו של גלעד בניגוד לחוק הבינלאומי, ולדאוג להפגנות בלתי פוסקות בנושא. כל זה הרבה יותר חשוב ויעיל מהמו"מ החשאי.

שליט יכול היה להיות כבר מזמן בבית, כי ברגע שבחמאס היו קולטים שישראל לא תשנה את עמדתה לעולם, לא תנהל מו"מ רגשני ו"חשאי", לא תגיש שום הצעות אחרות ולא תדון בנושא, ייתכן מאוד שהיו בוחרים את מי הם רוצים להחזיר מהכלא.

בשיטה הנוכחית, יש צד אחד עם דרישה ברורה ובלתי מתפשרת – החמאס הגיש רשימה אחת של אסירים, שלא שינה כלל. ישראל צריכה לציית אם היא רוצה את החייל החטוף. ומה מצידנו? בכל פרק זמן מגישה ישראל הצעה נוספת בלחץ התקשורת העצבנית שלנו. לפיכך, איך יכול מנהיג ערבי כלשהו לדעת שההצעה המובאת לפניו כעת היא "המילה האחרונה" של מדינה שאין לה כבוד ועקרונות, וכל מדיניותה היא רק תמרון טקטי מול האמריקנים?

אחרי כל כך הרבה הצעות שהגשנו, מי אומר שלא נגיש עוד ויתור? ועוד ויתור? בדיוק כך הורסים כל סיכוי לשלום. אפילו אם רוצים לסגור ב"מחיר אחרון" מסוכן ולא מכובד, יש להודיע על הפסקת המגעים, להודות יפה למתווך הגרמני ולנשוך שפתיים.

שר הביטחון יודע ומבין שיהיו עוד חטיפות. אבל הוא אומר שקביעת עקרונות חדשים למו"מ על שחרור חטופים תתחיל אחרי העסקה הנוכחית. הרי זהו דבר והיפוכו. אף אחד בעולם הערבי לא יתייחס ברצינות לעקרונות העתידיים אם נמשיך לדבר בשני קולות, אחד גלוי ואחד חשאי, ובכל שבוע נמשיך להתלבט עם עצמנו.

אילו היינו מכבדים את גלעד שליט באמת, היינו נלחמים עד הסוף על העיקרון המוחלט של אחד מול אחד. אז היו מכבדים אותנו, מעריכים אותנו ומחמת רצונם העמוק (באמת) של הפלסטינים להגיע לשחרור אסיריהם, ומתוך הבנתם שלא יהיו הצעות אחרות והמו"מ האמיתי יחל רק אחרי שחרורו (ועל מו"מ כזה ניתן לתת התחייבות בינלאומית), היינו יכולים לקבל את גלעד לביתו תוך כמה חודשים, ולא להתייסר יחד עמו ועם הוריו שלוש וחצי שנים.