פתחו את הדלתות
לו היה חי, היה ג'ים מוריסון חוגג השבוע 66. מעניין שאת ההכרה הטובה ביותר לשיריו עם "הדלתות" סיפקו דווקא שלל האמנים שחידשו אותם, בחייו וגם אחרי מותו. שרון מולדאבי מונה שבעה
ביום שלישי הקרוב ימלאו 66 שנה להולדתו של ג'ים מוריסון, סולן "הדלתות". כל כך הרבה כבר נאמר על האיש והלהקה, כבר עשרות שנים מאלילים או קוטלים אותם.
אבל לפני ומעבר לחדשנות, היומרנות, התדמיות, ההשפעות, הסקס והמוות, היו ל"דלתות" השירים עצמם. שירים שאת ההכרה הכי ברורה ובריאה לגדולתם סיפקו אלפי אמנים, שביצעו אותם הן בעוד מוריסון בחיים, והן לאחר מותו בגיל 27.
אלו שבעת החידושים המוצלחים ביותר לשירי "הדלתות", לטעמי. לאחר בחירתם, שמתי לב שלא כללתי שום יצוג ללהקת רוק עם סולן או לזמרי רוק "סטנדרטיים". בחרתי בנשים וגברים שדיברו את השירים של "הדלתות" גם בשפה מוזיקלית אחרת, משל עצמם, רחוקה יחסית מזו של היוצרים המקוריים.
ניקו, מי שהיתה מאהבת של מוריסון, ולתקופה קצרה שירתה כזמרת בלהקה-האחות של "הדלתות" בחוף המזרחי, הוולווט אנדרגראונד, הקליטה את "הסוף" שלה באלבומה בעל אותו השם ב-1973. היצירה, שבמקור חתמה את אלבום הבכורה המושלם של "הדלתות", תרמה רבות לדימוי שלהם כלהקה אפלה, חתרנית, אובדנית ויצרית.
ניקו (עם ז'אן סובייסקי). סוף מייאש וחסר אונים (צילומים: Gettyimages)
ניקו, כשלצידה בריאן אינו וג'ון קייל, עשתה את הסוף שלה עוד יותר מזעזע, מייאש וחסר אונים מהמקור. אם אצל מוריסון "הסוף" נשמע גם כקינה שיש בה רוך, כשיר פרידה ספוג בצער, הרי שניקו מגישה אותו כדיווח מהוצאה לפועל של גזר דין חתום. פסקול לוויה, שיש בו אמנם מעט פליאה ותמיהה, אבל שנותר לכל אורכו נטול נחמה או חום. פסגת ההגשה הקולית של ניקו, שחותמת את התקליט הכי עצוב ומדכא שאני מכיר.
2. Snoop Dogg - Riders On The Storm
זה לא מאש-אפ: מתישהו סנופ נכנס לאולפן, לשוחח עם מוריסון מול מיקרופון פתוח, על הפלייבק המקורי של השיר. ואז מישהו העלה גם ביטים וסינת'ים נוסח הגנגסטא-ראפ, בשיאו באמצע שנות התשעים.
סנופ. דיאלוג עם מוריסון במיקרופון פתוח
זה חיבור מופלא בין הפלואו של סנופ לתחושה הג'אזית הממכרת שהיתה במקור בקלידים של ריי מנזארק ובגיטרה של רובי קריגר. מפגש פסגה בין שני אייקונים של קליפורניה, משני דורות וממסורות שונות של הפופ, דיאלוג בין שני קולות סמכותיים של מגישי שירים עילאיים בתחומם. תערובת מזהירה בין הקלילות והגרוב של "הדלתות" בשירם המאוחר, לבין החושניות והעצלות הממסטלת של סנופ בשנותיו הראשונות.
3. ג'ולי לונדון - Light My Fire
"הדלתות" לא היתה רק להקה מרדנית, מהסמלים הגדולים שקמו לרוק הליברלי בשנות השישים: חבריה היו גם מוזיקאים משכילים ומיומנים מאוד, עם חושים חדים לפופ. לא פלא ששיריהם זכו לביצועים שהפכו אותם לאורחים מבוקשים גם בקוקטיילים עסקיים, במעליות ובמלונות.
ג'ולי לונדון. תמהיל אנין ומעודן
לכאורה ג'ולי לונדון, מהזמרות הכי נפלאות שהיו, לוקחת את השיר לתמהיל אנין ומעודן של ג'אז ובוסה נובה. אבל כמו ברבים מהשירים המוכרים שהפכה לשלה, גם כאן לונדון מסוגלת להישמע בו זמנית הכי פגועה והכי פתיינית. הגשתה לכאורה מהורהרת ומעט אירונית, רגועה, ממותנת ונשארת בשליטה, ובכל זאת כל כך סקסית.
זמר הסול הנהדר מנהל במהלך השיר דיבורים וצעקות עם נגני הנשיפה ועם הגיטריסט, נשמע לא אחת מצחקק ולכל אורך השיר נשאר קליל כמו פרפר. ויותר משהוא משועשע, הוא באמת נשמע מופתע. מה, איך זה יכול להיות? עוד לא נעתרת לדברי הכיבושין שלי, עוד לא נפלת בקסמי? כמה זמן את חושבת שעוד נמשיך לנגן ולשיר לך עד שתבואי להמשיך איתי את הלילה? "בייבי...כולנו מחכים". זמר ונגנים ענקיים, שזונחים את המורבידיות המוריסונית והולכים על הצד הכי מואר ואופטימי של הדחף המיני.
5. Rhea's Obsession - End Of The Night
מוריסון סיפר שאת ההשראה לשיר קיבל מקריאה ב"מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדיננד סלין. משהו במילים ובלחן המינורי הנהדר, נשמע אצל הדלתות כמו תפילה אשכנזית, כמו ניסיון לבקשת גאולה עבור הנידונים והמקוללים.
סוזי סו. שירה קרובה ונוגעת
הצמד הקנדי הזה הכניס בו משהו עוד יותר דוקר וחסר מוצא. מהחידושים היחידים לדלתות, פרט לקריאה הנשגבת של ניקו ב-"The End", שמסוגלים להכהות עוד יותר את מאזן האורות והצללים בשיר שלהם, מבלי לחטוא בתיאטרליות או התייפייפות יתר ושטחיות.
6.The Crystal Method - Roadhouse Blues
המון אמנים אלקטרוניים השתמשו בקול של מוריסון, בעיקר מהבוטלג ובו ההקלטות המקוריות שלו, נטולות הפלייבקים, שהפכו מאוחר יותר לאלבום "American Prayer". מאז שנות התשעים הוא התחבר בטבעיות ללא מעט קטעי טראנס ואפילו טכנו מוקדמים.
כאן, ברמיקס שלא ממש מתפרע יצירתית, הסאונד של הדלתות הופך לעדכני מבלי לאבד את החום ואת ערוצי ההקלטה האקוסטיים שהיו במקור. "קריסטל מת'וד" הם צמד דיג'ייז-מפיקים, שבשנים האחרונות יושבים בקליפורניה, ושבכל אלבומיהם מצטיינים בעיקר כשהם משתמשים בקולות אורחים. לאחרונה עשו את זה עם מתיסיהו. פה סיפקו לדלתות את הכניסה הכי משכנעת למועדונים של שנות האלפיים.
7.Siouxie And The Banshees - You're Lost Little Girl
ההברקה כאן, מתוך אלבום שלם ומצוין של הבאנשיז שהוקדש לחידושים לשירי אחרים, נולדה מהמפגש בעיבוד בין שלושה סגנונות: הרוק הפסיכדלי מהשיר המקורי, הסול של מוטאון שהתנהל במקביל אליו באותן שנים - ומיוצג בתפקידי הפעמונים והסינת'ים שמחקים כלי נשיפה - והפוסט-פאנק של הבאנשיז עצמם, שמכתיב לביצוע קצת איפוק וריחוק, כמעט על סף קור וניכור. רקע מעט מתכתי ומאוד הולם לשירה הלגמרי מעורבת, מזדהה, קרובה ונוגעת של סוזי.
