"לא רוצה להיות בלידה של בת זוגי"

אני לא רוצה להיות נוכח בלידה של בת-הזוג שלי. הנה אמרתי את זה. לא רוצה לראות את בתי הבכורה יוצאת לה משם עטופה בשליה מדממת. מגעיל אותי לראות את התהליך הכירורגי הזה. את הדם, את הצרחות. אם יש אנשים שאוהבים לראות את בת-זוגם סובלת ומתענה, שיבושם להם ולה. מי אני שאחבל בתענוג שלהם, שבעיניי הוא מפוקפק וסדיסטי. מעולם לא חשבתי להטיף לגברים שעושים את זה, לרמוז שאולי הם מפיקים איזו הנאה מכל העניין: נוקמים בנשותיהם על כל הטרטורים שנאלצו לעבור בזמן ההיריון. להפך, מפרגן להם ולחוויה המקשרת אותם למעשה הבריאה, שאותה הם מגדירים כדבר הנפלא ביותר שעברו בחייהם.

זה לא שאני מוצא פסול בתופעה. להפך, יש בה רק חיוביות והעצמה אישית וכל הממבו ג'מבו הרוחניקי, שגם בו אינני מזלזל כלל וכלל. הבעיה שלי מתחילה כשאותם מוארי לידה מנסים לכפות עליי את החוויה שהם עברו מבחירה. "אתה לא מתחיל להבין בכלל במה מדובר עד שאתה נמצא שם‭,"‬ הם אומרים. "איך אתה מעז לחשוב לא לעבור את זה‭"?‬

וזה האבסורד. משטרת המחשבות אוסרת עליי להעלות את המחשבה האחרת בראשי. אז מה אם מדובר באופנה שהחלה רק בעשורים האחרונים. אז מה אם בתרבויות מסוימות הגברים מורחקים מהאישה כשהיא יולדת, וישנם שבטים שבהם ההרה אפילו עוזבת את השבט כדי ללדת בבדידות מוחלטת וחוזרת רק אחרי שבועיים עם תינוק. בימינו גברים נוכחים בלידה. נקודה.

הפתרון הגאוני

בימי ההיריון הראשונים, כשרק קיבלתי את הבשורה, פניתי לידידותיי האמהות ושאלתי איך היו מגיבות אם בן-זוגן היה מבקש פטור מנוכחות בלידה. התגובה הייתה החלטית וחד-משמעית: "היינו נפרדות ממך, או לפחות שוקלות בכובד ראש אם להמשיך את מערכת היחסים. זו כפיות טובה לעזוב את בת-זוגך כשהיא הכי זקוקה לך‭."‬

"אבל אין לי מה לעשות שם‭,"‬ ניסיתי להגן על עצמי. "אני מיותר. זאת היא שצריכה להביא את הילד‭."‬

והן בשלהן: "אז תתמוך בה נפשית. תעברו ביחד את החוויה. ובכלל, מה זה הפינוק הזה? מה תעשה אחר-כך? גם חיתולים ופליטות זה לא הכי אסתטי‭."‬

"יש הבדל בין לראות את יקירתי צורחת, סובלת ושותתת דם, לבין תינוקת חמודה פולטת או עושה קקי‭,"‬ ניסיתי להסביר. "זה סוג אחר של אסתטיקה בעיניי, והאמת היא שקקי לא מגעיל אותי. חוץ מזה, אני אלמד לחתל בקלות, אבל ליילד – את זה אני משאיר לאנשים שהשקיעו בזה כמה שנים‭."‬

"ומה תגיד בבוא היום לבתך שתשאל 'ואיפה אתה היית כשנולדתי‭"'?‬ שלפו הן את טיעון המחץ.

"אגיד לה את האמת‭,"‬ עניתי. "לא הייתי, כי פחדתי. לא נראה לי שזה יעשה לה טראומה, ואם כן, שאלה יהיו הטראומות שלה בחיים‭."‬ אחרי הכל, זה לא שאראה כדורגל בזמן שכל זה יתרחש. סביר להניח שאכסוס ציפורניים מחוץ לחדר הלידה, כמו אבי לפניי, וכמו אביה של זוגתי בתורו. לא היא ולא אני סוחבים איזו טראומה או מרגישים חסך.

בכל מקרה, התרו בי ידידותיי, שלא תעז להעלות את הסוגיה בפני ההרה. וכך גזרתי על עצמי נדר שתיקה בעניין, עד שכמעט שכחתי מקיומו.

יום אחד פגשתי מכר ותיק וגרוש טרי, שהתוודה בפניי על הטראומה שהוא סוחב מלידת בנו. "בהתחלה רציתי וחיכיתי לרגע הזה, אבל כשכל העניין התחיל, לא היה לי מה לעשות שם. בשלב מסוים העניינים התחילו להסתבך והוציאו אותי מהחדר‭."‬

ומה עם החוויה המשותפת? שאלתי, מה עם התמיכה?

"נראה לך שאשתך היא קבוצת כדורסל שצריך לעודד אותה‭"?‬ הוא ענה. "אתה חושב שזה עוזר לה שמעודדים אותה כאילו היא בתחרות משיכת חבל וכולם מסביב אומרים לה 'משוך, משוך, משוך‭?'‬ ובעניין השותפות – אין חיה כזאת. הלידה היא חוויה אינטימית, אישית ופרטית, שרק אישה יכולה לעבור. אתה לעולם לא תוכל ללדת. באיזו זכות אנחנו מרשים לעצמנו לחדור לטריטוריה כל-כך נשית‭"?‬ בסופו של דבר, סיפר החבר, גם אשתו הודתה שהנוכחות שלו בלידה לא רק שלא הייתה נחוצה, אלא אף מלחיצה.

המפגש הזה פתח אצלי מחדש את הנושא. עדיין לא אזרתי אומץ להעלות אותו בפני בת-זוגי, אבל התחלתי לצבור עדויות נוספות מגברים, ולמרבה הפלא גם מנשים, שהודו בפניי כי התייצבות בן-זוגן בחדר הלידה לא הייתה הכרחית, במקרה הטוב.

עם פרוץ החודש החמישי להיריון ציפיתי כי העניין יתחיל לצוף על פני השטח בגלל ההרשמה הצפויה לקורס הכנה ללידה. להפתעתי, זה לא קרה. לתומי חשבתי שהיא שכחה מהנושא. באותה עת היינו כה טרודים בחיפוש דירה, עד כי ההיריון הפך משני לעומת מצוקת הנדל"ן. אך גם בחודש שאחריו לא הזכירה בת-זוגי את הצורך להירשם לקורס, שאמור ללמד אותי מה יהיה תפקידי בזמן הלידה.

בינתיים, רשימת האנשים שביקשו להיות נוכחים בלידה הלכה ותפחה, עד כדי כך שהתחלתי להשתעשע במחשבה לשכור את האולם הקטן של צוותא, ושכולם יצעקו כאיש אחד "לדחוף, לדחוף‭."‬ אחד מידידיי, פריק מחשבים, הציע שנעביר את הלידה בשידור ישיר באינטרנט, ולמה בעצם שלא יחליף אותי או יצטרף בעצמו, כדי שיוכל לחלוק את רשמיו בהודעות בטוויטר.

"דבר כזה עוד לא עשו‭,"‬ התלהב המכור לטוויטר. כרווק מושבע ודון ז'ואן הוא שקל לנצל את האירוע כמקור למשפטי פתיחה לפיתוי נשים: "פני אצלך ביומן את העשירי בינואר. אני מעוניין שנצפה יחד בלידה של אחת מידידותיי, עליה אדווח בטוויטר און-ליין‭."‬ נשמע מגוחך? כמו שזה נראה היום, בעוד כמה שנים איש לא יגחך על הרעיון, ממש כשם שהיום להכניס את הבעל לחדר לידה לא נחשב עניין חריג.

הפתרון ההגיוני

עבר עוד חודש, וקורס ההכנה ללידה עדיין לא אוזכר בבית. האבות הטריים מקרב מכריי הזהירו אותי שעוד מעט יהיה מאוחר מדי להירשם, ונוכל לקחת רק את הקורס המקוצר, שהוא לכל הדעות חובבני, ואנחנו כבר יכולים לשכוח מהמדריכים הטובים והרציניים. תחושת הרשלנות רק התעצמה כשחבר טוב וזוגתו, שחקנית מוערכת, סיפרו לנו שהם אפילו לקחו קורס הכנה ללידה פרטי. "למה אתה מחכה, תירשם מיד, אל תתמהמה‭."‬ אני, כמובן, התמהמהתי. עד שפגשתי ברחוב עוד ידידה, שפשוט הכריחה אותי במקום להתקשר לבת-זוגי ולשאול אותה בנוגע לקורס.

אז התקשרתי. היא, להפתעתי, כלל לא נשמעה נלהבת. אמרה שאולי נדבר על זה אחר-כך, כשהיא תגיע הביתה, בלילה. היא מאוד עמוסה במשרד כרגע. באותו ערב היא חזרה מאוחר מהמשרד, כהרגלה. כשהתחלתי לדבר על הנושא, היא אמרה שהיא מאוד עייפה ורוצה ללכת לישון.

"לישון? השתגעת? אם לא נירשם כבר מחר בבוקר ייתכן שנחמיץ את קורס ההכנה ללידה, זה מה שאת רוצה? שלא נעבור את הקורס‭"?‬ פתאום הבנתי שאני צועק עליה.

"בסדר‭,"‬ היא אמרה באדישות. "נדבר על זה מחר‭."‬

"אני פשוט מזועזע ממך‭,"‬ אמרתי. "איך עוד לא רשמת אותנו לקורס? ככה יהיה גם בעתיד? לא נרשום את הילדה לגן בזמן‭"?‬

"אם כל-כך חשוב לך הקורס הזה, למה לא רשמת אותנו בעצמך‭,"?‬ היא ענתה.

"מה זאת אומרת‭,"?‬ הפעם כבר צרחתי ממש. "את חושבת שאני רוצה את הקורס הזה? את יודעת כמה מיילים וטלפונים אני מקבל כל יום על הדבר הזה? אני בכלל לא רוצה ללכת לשם. אני עושה את זה בשבילך, כי את רוצה‭"!‬

עכשיו גם היא, שכל ההיריון דווקא שמרה על קור רוח ואפילו פעם אחת לא ביקשה ממני מלפפון חמוץ, אלא רק בורקס פינוקים, שגם אותו שלחתי אותה לקנות לעצמה לבד בארומה באמצע הלילה – התחילה לצעוק.

"מי אמר לך שאני רוצה את הקורס הזה? אלפי תינוקות נולדו באפריקה בלעדיו, ובעלות שלו אפשר לקנות ברז לבית החדש‭."‬

עכשיו כבר הייתי מבולבל לגמרי. כל מה שהאמנתי בו התערער. פתאום שמעתי את עצמי אומר לה: "אז איך אדע מה לעשות בלידה? איך אני אעבור את הדבר הזה בלי הכנה? תני לי משהו לאחוז בו‭."‬

"סליחה? אתה בכלל לא צריך לעבור את זה‭,"‬ הודיעה היא. "מבחינתי אתה לא מוכרח להיות שם, אם אתה לא רוצה. בכלל, חשבתי להוציא את המקום שלך למכרז במשפחה ולעשות עליו עוד כסף לשיפוצים‭."‬

לא האמנתי למשמע אוזניי. "את באמת לא רוצה שאהיה שם‭"?‬ אמרתי בטון חצי נעלב.

"אם להיות כנה, ההעדפה הראשונה שלי זו אמא שלי. כמו שאני מכירה אותך, בטח תתעלף שם ותמשוך את כל תשומת הלב‭."‬

אז נכון שיכולתי להיעלב מהדחייה, וכך אכן היה, אבל ברור שקפצתי על ההצעה. אמא שלה לצידה – וגם אמא שלי לצידי, אגב. כן, היא חושבת שאני מחמיץ חוויה גדולה, אבל מעדיפה שאהיה מאושר ואעשה מה שטוב לי. יש לי רק בקשה אחת מכל המיסיונרים, שמתעקשים לכפות את החוויות שלהם על אחרים שרוצים אחרת: תנו לי, לזוגתי ולשכמותנו לנהל את חיינו כראות עינינו.

• הכתבה באדיבות זמנים מודרניים.