הנתונים מעידים: ברוך שלא עשני אישה

עדותה של נ. ממולדובה, קורבן סחר בנשים, 2003 (נכלאה ברחוב דיזינגוף 156 תל אביב): "בעל הבית השתמש בנו לסחר חליפין. אם היה רוצה ירקות מהסופר מרקט, הוא היה נותן אחת מאיתנו לעובדים בסופר מרקט ומקבל תמורה בירקות. הוא סחר בנו בתמורה לאוכל, תכשיטים, מצעים...שוטרים היו מגיעים לדירה, אבל רק כדי לבדוק תעודות שלנו, ומאיימים עלינו, אומרים שיעצרו ויגרשו אותנו אם לא נעזוב לבד. איך בדיוק יכולנו לעזוב לבד?"

בסיור שנערך על ידי תנועת 'אחותי' מטעם "המכללה החברתית כלכלית", נלקחו סטודנטים וסטודנטיות לשכונת נווה שאנן בתחנה המרכזית כדי לחזות מקרוב בבתים שעד היום משכנים נשים שנסחרו למטרות זנות. עדותה של א. ממולדובה, קורבן סחר בנשים, 2002 (הוחזקה בכפייה ברחוב לוינסקי 11 תל אביב) תל אביב: "למה את מתכוונת כשאת שואלת אם אילצו אותי לקיים יחסי מין בכפיה? הרי אפילו פעם אחת לא הייתה לי זכות בחירה".

“גברים לא מבינים שכשהם באים לבית בושת הם בעצם אונסים את האישה" הסבירה שולה

קשת, מנכ"לית תנועת 'אחותי'. “אין אישה שהגיעה ארצה במטרה לשכב עם חמישה-עשר לקוחות ביום, מרצונה החופשי", הוסיפה. בסיור הוצגו עדויות של נשים שנסחרו והבתים שבהם אולצו לעסוק בזנות. חלק מהבתים עדיין פעילים, וזאת למרות התלונות החוזרות ונשנות מצד השכנים, מצד ארגוני נשים ומצד ארגוני זכויות האדם.

עדותה של ס. ממולדובה, קורבן סחר בנשים, 2003 (פין 4): "החוב שלי עמד על 50 אלף שקל. הם אמרו לי שזה המחיר שבו קנו אותי, וזה המחיר שאני צריכה להחזיר כדי לקבל את הכסף שלי. בינתיים, הם אמרו לי, ישלמו לי 50 שקל ליום על אוכל וקונדומים. זה בקושי הספיק למשהו. רציתי לברוח, לבקש עזרה, אבל לא יכולתי. הם תמיד ידעו מתי המשטרה הייתה אמורה להגיע, והיו מעבירים אותנו לדירה אחרת, קרובה, כשהמשטרה הייתה באה למקום".

תנועת 'אחותי' מובילה יחד עם ארגונים שונים את המאבק נגד תופעת הסחר בנשים בישראל. לאחרונה זכתה תנועת "אחותי" באות הוקרה ארצית על פעילותה בנושא המאבק בסחר בנשים מטעם הוועדה בכנסת האמונה על נושא זה.

יוצאות לרחוב

בהפגנה שהתקיימה בחסות "מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב" בשבת האחרונה השתתפו מעל לשש מאות איש, ביניהם, יעל דיין, זהבה גלאון ולאה שבת שהגיעה להופיע בהתנדבות. גלאון קראה להפסיק את עסקות הטיעון המפוקפקות – אותו "רוע הכרחי" שלדברי הפרקליטות אמנם מקל בעונשים אך מביא להרשעה בסופו של דבר.

נפגעת גילוי עריות חושפת: הזכרון הראשון שלי - "אבא אונס אותי"

לטענת גלאון עסקות אלו אינן מכבדות את הנפגעות, ומותירות את פיהן סתום לנוכח

העונשים הקלים המוטלים על עברייני המין.“לא יתכן שנשים ימשיכו להיות מותקפות, ותוקפיהן ירצו עונשי מאסר שאינם עומדים בקנה אחד עם חומרת העבירה" הוסיפה דיין. “לנשים מותקפות צריכה להיות הזכות לפחות לחוות את דעתן לגבי העונש המוצע בעסקת הטיעון, כיום הן אינן מהוות צד בתהליך המשפטי וקולן כלל אינו נשמע", קראה גלאון מעל במת האירוע.

מעל ל-30 אלף פניות נרשמו בשנה החולפת במרכזי הסיוע ברחבי הארץ, מתוכן כ-8,000 פניות חדשות. הסטטיסטיקות מראות שאחת מכל 3 נשים תהפוך לקורבן להטרדה מינית ואחד מכל 6 גברים. אחת מ- 5 נשים עברה או תעבור אונס, בימי חייה. רבע מהפנויות למרכזי הסיוע בארץ הן בנושא גילוי עריות ואילו 63% מן הפגיעות הן של נערות ונערים עד גיל 18.

"התופעה האמיתית רחבה הרבה יותר" מסרה עינת רובין, דוברת ארגון מרכזי הסיוע. "אם פורצים היום לביתי, הדבר הראשון שאעשה הוא ללכת לתחנת המשטרה להתלונן על זה. זה לא כך כשמדברים על פגיעה מינית. ברוב המקרים, כשפורצים לגופה של אישה, אישה מתביישת, היא חושבת שהיא אשמה, היא מתחילה לשאול את עצמה שאלות: אולי אני אשמה? אולי עשיתי משהו שגרם לכך לקרות?"

"מה שאנו באות לעשות זה להוציא את הבושה מהמילה הזו 'תקיפה מינית'. זו לא בושה לעבור תקיפה מינית, הבושה היא של התוקף ולא של הנתקפת, הסובלת לא רק מהתקיפה עצמה, אלא גם מהסטיגמה החברתית שמלווה את התקיפה ברבים מהמקרים", מסכמת אפרת אופנהיימר, רכזת החינוך של מרכז הסיוע בתל אביב.

• קווי החירום של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית פועלים 24 שעות במשך 7 ימים בשבוע ברחבי הארץ: הקו לנשים - 1202 בטלפון ולגברים - 1203.