שתף קטע נבחר

"למה הילד שלי צריך ללמוד עם ילד עיוור?"

"הילדים שלא מכירים אותי מרחמים עלי ופונים אלי כאל חירש ואפילו מפגר", סיפר שחר, ילד עיוור בכיתה ד' רגילה ליועצת בי"ס, ד"ר רותי בן-זאב, שמספרת את סיפורו ומסבירה איך מתגברים על השונוּת

שחר (שם בדוי) הגיע אלינו לבית הספר לכיתה ד', אחרי מאבקים קשים של משפחתו לרשום אותו לבית ספר רגיל. זאת למרות ששחר עיוור ובנוסף, סובל מלקויות למידה כמו בעיות קשב וריכוז ורמת שמיעה ירודה באוזן אחת. הוא צעד בליווי הסייעת שלו לתוך בית הספר בחשש גדול.

  

בחדר שלי, בשיחה מקדימה לכניסתו לכיתה, אמר לי: "המשפחה והחברים הקרובים אלי, שלמדו להכיר אותי, אוהבים ומקבלים אותי כמו שאני. הילדים שלא מכירים אותי, מרחמים עלי ופונים אלי כאל חירש ואפילו מפגר. אני מפחד שהילדים ידחו אותי. גם העובדה שיש לי סייעת צמודה מהווה בעיה. הילדים מרגישים שהם צריכים את הסייעת כמתווכת בינינו, אבל אני יכול להסתדר בלי הסייעת בקשר שלי עם הילדים בכיתה".

 

הילדים דווקא שמחו על כניסתו של שחר לכיתה. הם התפעלו מהמחשב שלו. מחשב עם תוכנה שגם מדברת, גם מקריאה את מה שרואים על המסך וגם, באמצעות מכשיר שמחובר אליה, מציגה כתב ברייל. הם קיפצו בשמחה סביבו ובהפסקות רבו ביניהם על האפשרות לגלוש במחשב של שחר.

 

שחר היה עצוב. "אני לא תמים. הם שמחים במחשב שלי ולא בי. הם שוכחים שהיכולות שלי ושלהם זהות. אני לא מוגבל במחשבה. אני לא מוגבל בשיחה. אין סיבה שלא אתחבר עם ילדים שרואים".

 

תגובת הצוות החינוכי

בסדנא עם הצוות החינוכי, הציגה רכזת החינוך המיוחד בפני הצוות את התוכנית שעל פיה נעבוד עם שחר. הצוות הקשיב לתוכנית אך בסיום הסדנא קמה המורה לחינוך גופני ואמרה: "אני חוששת מאוד. איך אעביר שיעור רגיל לילד שאינו רואה? מה יקרה אם יפגע? מי נושא באחריות על כך? מצד אחד, מדברים על שילוב הילד החריג בכיתה הרגילה, שזה כמובן מאוד מוסרי וחינוכי, אבל מצד שני, לא לוקחים בחשבון את ההשלכות של ההחלטה הזו על הצוות החינוכי".

 

תגובת ההורים

באסיפת ההורים, ההורים מחו על כניסתו של שחר לכיתה. מדוע הילדים צריכים להתמודד עם ילד כל כך חריג? אחד ההורים אמר: "הילדה שלי בהיסטריה מאז שהוא נכנס לכיתה. היא מתעוררת בלילה בפחד שהיא תתעוור". הורה אחר הוסיף: "הילדים לא יכולים להשתולל ולהתנהג בטבעיות בכיתה. למה הם צריכים את העומס הזה על הכתפיים שלהם?" ההורים מחו נגד כניסתו של שחר לבית הספר. לדבריהם, מדובר בכיתה רגילה. "שחר הופך את הכיתה של ילדינו לכיתת חינוך מיוחד. אנחנו לא רוצים בכך".

 

עמדת משרד החינוך

חוזר מנכ"ל מס' 1.2-37: תלמיד בעל צרכים מיוחדים המתאים לכיתה רגילה במוסד לחינוך רגיל, הוא תלמיד בעל לקות משמעותית ובעיות תפקודיות שונות ששהייתו במסגרת הרגילה עשויה לקדם באופן משמעותי את יכולתו הלימודית. תלמיד זה יכול להשתלב בכיתה רגילה במידה ואינו מסכן את עצמו ו/או את התלמידים ואת הצוות.

 

סמדר מליחי - מפקחת ארצית על השילוב במשרד החינוך: "באוכלוסיית התלמידים עם הצרכים המיוחדים נכללים תלמידים רבים. על חלקם הצורך 'נראה' ועל אחרים כלל לא ניכר שיש להם צרכים מיוחדים. בל נטעה. לעיתים, אלה ש'לא נראה עליהם' שיש להם צרכים מיוחדים, הם עם צורך גדול וענק ולעיתים דווקא אלה ש'נראה עליהם' (כמו אנשים עם מוגבלות) הם ככל האדם והנכות או הצורך המיוחד נמצא רק במחשבותינו.

 

"אי לכך, בואו נהיה זהירים בלשפוט אנשים. בואו נחליט שלכל אדם יש את הצורך המיוחד – להיות איש בין אנשים, לחיות בחברה ולהשתתף בה, להיות חלק ממנה".

 

דעות קדומות

סיפורו המרגש והאמיתי של אביחי שלי, בן 27, הסובל מחירשות ועיוורון, הוא דוגמא לסיפור הצלחה. לאורך כל השנים הייתה למשפחתו אמונה שהוא יצליח להתגבר על קשייו. אמונתם בו אפשרה לאביחי להתגבר על כל המכשולים. הוא למד במסגרות חינוכיות רגילות והצליח לעמוד בכל המבחנים.

 

לדבריו של אביחי: "דווקא הקשיים החברתיים הם אלו שהיוו את הקושי העיקרי להשתלבותי בחינוך הרגיל. הייתי מסתובב לבד בהפסקות. הילדים היו צוחקים עלי. היו 'שמים לי רגל' וצוחקים כשנפלתי על הרצפה בחוסר אונים", אך הנורא מכל היה כאשר הוא הצליח להתקרב לאחד מילדי הכיתה, שהזמין אותו אליו הביתה. האם התנפלה על בנה ואמרה לו בתוכחה: 'מה אתה מביא אלינו הביתה ילד עיוור?'"

 

"למדתי על בשרי את התובנה הכי משמעותית: הילדים הם לא בעלי הדעות הקדומות. המבוגרים הם אלה שמנחילים להם דעות אלו".

 

נתינה וקבלה

בשיחות שלי עם שחר, ניסיתי לחזק בו את תחושת הביטחון העצמי ביכולותיו. המאמץ הטיפולי התמקד בכלים להעלאת המודעות העצמית של שחר לנוכח היחס אליו נחשף מצד החברה. כדי שהחברה לא תרחם עליו הוא היה צריך להפסיק לרחם על עצמו. במקביל, ליוויתי את האם בלבטים והקשיים שעברה בהתמודדותה עם שחר ועם המערכת החינוכית.

 

בעבודתי, אני מופתעת שוב ושוב לגלות עד כמה נפוצה תופעת הקִטלוג. אנחנו שמים אנשים בתבניות לפי מראה חיצוני (יופי, פגמים, מוגבלויות, אסתטיקה וכו') והסטיגמה לא מאפשרת לנו להיפתח ולהכיר את האיכויות שמסתתרות מתחתם. אבל לא רק אנחנו כחברה אשמים בסטיגמות שנוצרות. כדי שתהיה קבלה מלאה של כל אדם באשר הוא - צריכים להתקיים יחסים שיוויוניים.

 

לדברי אביחי "גם המוגבלים צריכים להבין שאם הם רוצים חברים עליהם להיות עצמאיים, לזרום וליזום ביחסיהם עם הסביבה. חייבת להיות נתינה וקבלה. ילד מוגבל שרוצה להשתלב בחינוך הרגיל נדרש לו כוח רצון אדיר, אבל גם תעצומות נפש ורגישוּת להעניק מעצמו לאחרים".

 

שחר סיים את לימודיו בבית הספר ועבר בחינות בגרות עם התאמות למוגבלותו בהצלחה מרובה. אביחי שלי הגשים עד כה מספר יעדים שחלם עליהם: הוא היה חתן חידון התנ"ך העולמי; הוא התגייס לצבא ושירת בחיל המודיעין; הוא למד לתואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע והיה העיוור הראשון שהוציא רישיון של ברוקר. כיום הוא עובד כברוקר בחברת השקעות גדולה.

  

אני מקווה שסיפורם של שחר ואביחי "יפקח את העיניים" של כולנו, ויאפשר לאנשים עם מוגבלויות להשתלב בחברתנו ללא דעות קדומות.

 

  • ד"ר רותי בן-זאב, יועצת חינוכית.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים