שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ביחד אבל לחוד

    פסטיבל הרמת מסך מציג: דואט פרובוקטיבי וחצוף וטריו שהוא שיר אהבה. מרב יודילוביץ' על "אל תוך הלילה" של נעה שדור ו"פה גדול" של ניב שינפלד ואורן לאור

    אחד הדברים המשמחים שאפשרו השנה אירועי "הרמת מסך" בסוזן דלל, הוא להביא לבמה המרכזית של מרכז המחול החשוב בישראל, יוצרים ורקדנים שעד כה לא זכו לחשיפה מספקת או כאלה שנבלעו עם השנים בעשייה במחוזות ניכר. את מסך 6, למשל, פתחה היצירה "אל תוך הלילה" של נעה שדור שאחרי לא מעט שנים בחו"ל והבלחות רגעיות בפלטפורמות יצירה שונות כמו "אינטימדאנס" של תיאטרון תמונע, חוזרת לסוזן דלל עם יצירה מרעננת, פרובוקטיבית וחצופה שמציעה קשת רחבה של פראזות תנועתיות שמבליטות כתב יד מסקרן.


    זירת קרב בין-מינית, רווית אלימות והעמדות פנים (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    בתכנייה מדגישה היוצרת כי מדובר במחווה לסרטיו של הבמאי ראס מאייר ולעיתוני הפשע של תחילת המאה הקודמת. עקבות הטראש הקאמפי ורסיסי המקאבריות, שמלוות את עבודותיו של מאייר, לא נפקדות מעבודתה ובפרשנות התנועתית שלה לרוח התקופה והאווירה הכללית של גוף יצירותיו של מאיירס, יש לא מעט הומור ותחכום. שדור אמנם ממזערת או מסגננת את אווירת הסליז והעירום הנשי, אבל מערכות היחסים המעוותות בין גברים לנשים אצל מאיירס, קיימות גם ביצירה הבימתית שלה.

     

    "אל תוך הלילה" הוא דואט לרקדן ולרקדנית, זירת קרב בין-מינית רווית יצרים, אלימות, כוחניות, העמדות פנים, משחקי תפקידים ואווירת רוקנרול א-לה קוונטין טרנטינו. אלכס שמורק, לשעבר רקדנית של להקת "ורטיגו" ובהווה רקדנית עצמאית ואנדריאס מרק שמופיע לראשונה במסגרת "הרמת מסך", הם צוות מושלם להזיה המחולית הזו. שניהם רקדנים טוטאליים, אקספרסיביים, מדויקים, לא רק רקדנים מבצעים אלא שותפים ביצירה שפרשנותם מעשירה את הטקסט התנועתי.


    גם מועדוני הגוגו בפנים (צילומים: גדי דגון) 

     

    בתוך שדה יצירתי רבגוני שלמרות הריבוי לא פעם ממחזר קנונים תנועתיים ושר במקהלה אחת, "אל תוך הלילה", היא יצירה מקורית עם לא מעט הברקות. כמו הפסקול שמורכב ממגוון ז'אנרים מוזיקליים משטראוס ועד סטיבי וונדר, כך גם הכוריאוגרפיה מקפצת בין פאנקי, ג'אז ואפילו מבקרת במחוזות הגוֹ-גוֹ של אמצע המאה הקודמת. כיף של עבודה שבלי להתאמץ לכאורה וללא יומרות, מצליחה להוציא מכל אחד מהעושים במלאכה את המיטב.

     

    פה גדול אוכל הכל

    בחלקו השני של הערב הציגו צמד היוצרים ניב שינפלד ואורן לאור את "פה גדול", יצירה מהודקת לשלושה שמחזירה לבמה בישראל את קרן לוי, רקדנית ויוצרת מעוררת השראה, בוגרת להקת המחול הקיבוצית ואנסמבל בת שבע, שמזה שנים ארוכות מתגוררת בהולנד ועושה שם חיל. היצירה הנוכחית היא סטייטמנט מורכב על הצורך להיות חלק מהקולקטיב ומנגד להשתחרר מהחיבוק החונק של ההמון והכמיהה למציאת הקול הפרטי.


    מטאפורה לקולקטיב

     

    הכוריאוגרפיה סובבת סביב לוי שבמרכזה. שינפלד ולאור, שרוקדים גם בטריו, משמשים בעיקר כפיונים, כלי שרת, מוציאים ומביאים, זרזי תהליך, מטאפורה לקולקטיב. עד פתיחת מסך חולפות דקות ארוכות מדי שלאורכן מתרונן בחלל זמר עממי ארצישראלי מובהק. מסמן, לבל נטעה, את הכאן ועכשיו. כשהמסך נפתח סופסוף היא, בחצאית כחולה ובחולצה מכופתרת לבנה. הם, משני צדדיה, בבגדי חג. השלישייה מקיימת מצעד מוקפד, תרגילי סדר שבהם אין חורג מהשורה והיחד מקודש. הסדר המופתי, זה שנעים לעין, הופך תוך דקות ספורות למאיים, כפוי, לוחץ, מכתיב קצב והתנהלות.

     

    שינפלד ולאור משתמשים בתנועות מתוך עולם ריקודי העם. יש פה סיקול, הנפה, גם 'צדיק כתמר' ו'שאבתם מים' המפורסמים לא נפקדים מהמסכת. אבל בגרסה שלהם הקונטקסט שונה, התנועה מהונדסת, כמעט מדוגמנת. את הסדר המופתי שוברת לוי מפעם לפעם בגמגום של תנועה. היא מאחרת, יוצאת מהשורה, נשרכת מאחור, רוצה לומר שבתוך הקולקטיב ואולי למרות ובשל קיומו, צומח האינדיבידואל, מתעקש על פרשנות שונה ועל הליכה נגד הזרם.

     

    מה שמתפרש בתחילה כחולשת היחיד, הופך במהרה לעוגן להישען עליו. אם בתחילה היא מנסה להדביק את הקבוצה ומאבדת אחיזה, מהר מאוד היא שיוזמת את המרחק וממשיכה לעסוק בשלה, גם אם הקבוצה מהווה לאורך כל הדרך נקודת התייחסות. מערך הכוחות בין היחיד לקבוצה משתנה כל הזמן. עם פרידה הופך היחיד למכשול בדרכה של הקבוצה שדוחה אותו והודפת אותו. מאוחר יותר היא מבקשת לחבק כדי לקרב מחדש, להוביל אותו להיטמעות גם אם בכוח או שלא מרצון.


    זרקור לרקדנית מצוינת

     

    שינפלד ולאור הם רקוויזיטים, מנוע או מעצור, מקפצה, מושב, מדרכת, כל מה שצריך כדי להוביל את האינדיבידואל אל מקומו בקרבם. אבל מרגע השבר, היחיד בשלו גם אם לפרקים קולות רחוקים ומוכרים כמו המנון חטיבה 7, מהדהדים את אותה תחושת בית נשכחת.

     

    זו עבודה פיזית כמעט אילוסטרטיבית. השימוש בשפת המחול העממי שיוצאת מתוך הקונטקסט המוכר ומוטמעת בתוך שפת המחול העכשווי, מרתקת. זה, כמובן, נעשה כבר קודם, בין היתר ביצירתה של רננה רז, "קוראים לנו ללכת" (שנקלח מתוך שיר של אפי נצר שמשולב גם בפסקול המצוין שרקח דידי ארז לעבודה הזו). דוגמה מובהקת יותר מהשנים האחרונות מתקיימת בעבודות של "תנועה ציבורית", קולקטיב שמייצר כוריאוגרפיות של ציבור וצורות של סדר חברתי.

     

    גם על ההתנגשות בין היחיד לקולקטיב דיברו לא מעט יוצרי מחול ישראלים כמו

    סהר עזימי בעבודה "הרצל אמר" ורבים וטובים אחרים. ההבדל היחיד בין הדוגמאות המובאות לעבודה הנוכחית היא בסגירת המעגל, בפרספקטיבה המפוכחת ובתהליך שמבקש להציף שיח שלא רק מטיח האשמות בחברה הישראלית אלא נוהג בה בו זמנית בביקורתיות ובְרוך.

     

    שם העבודה לקוח מתמונה אחת, בלתי נשכחת, מעוררת פלצות והשתהות. לוי נעמדת בקדמת הבמה כשברקע מהדהד בפאתוס הולך וגובר המנון חטיבה 7. פיה פעור. בתחילה נדמה כאילו היא שרה, מצטרפת לפזמון, מחויכת. הפה הולך ופוער לוע, מעוות פנים, מבעית. כפות הידיים שלה כמו מבקשות עזרה לחמוק מהדיבוק שנכנס בה. כשהמוזיקה שהולכת וגוברת בקרשנדו מחריש אוזניים נדמה, היא חוזרת לעצמה, נסחפת בריקוד סולו, נאחזת בשלה. מתוך "האני" היא יכולה סופסוף להתמסר לקבוצה בלי ללכת בה לאיבוד. "פה גדול" הוא מעל לכל שיר אהבה לבית שרחק. יוצרי העבודה השכילו לוותר על האגו הפרטי שלהם כדי לפנות את המקום המרכזי מתחת לזרקור, לרקדנית מצוינת שצריכה להופיע פה יותר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פה גדול. שיר אהבה לבית שרחק
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים