היזהרו מעו"ד פרטי בשירות הציבור

לא ידוע כרגע על דבר המעיב על מינויו של עו"ד יהודה וינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי הבא, חוץ מהעובדה שהוצנח מהסקטור הפרטי היישר אל אחד מהתפקידים רבי העוצמה והחשובים ביותר במדינה.

מבלי לכוון את הדברים אישית אל היועמ"ש החדש, הזוכה לתשבחות מרבים שדרכם הצטלבה אי פעם בדרכו, אי אפשר שלא לתמוה על הפרקטיקה הפגומה שהתפתחה כאן לשילובם של עורכי דין פרטיים בשירות הציבורי.

לכאורה, עו"ד בשירות המדינה ועו"ד אזרחי עוסקים באותו מקצוע. למעשה, ההבדל במנטליות המקצועית שלהם הוא גדול. בהקצנה, ניתן לומר שהראשון עוסק באכיפת החוק והשני בעקיפתו. עבור הראשון הלקוח הוא "החוק" ו"המדינה". עבור השני, בחוק צריך למצוא פרצות, ו"המדינה" היא זה שצריך לגבור עליו, לנצח אותו.

מערכת האינטרסים שבתוכה כל אחד משני אלה פועל, כופה על עו"ד הפרטי, יותר מאשר על זה הציבורי, לסגל לעצמו מנטליות והרגלים של "כל האמצעים כשרים", לפעול גם בכלים שאינם משפטיים ולא אחת בלתי ראויים, להעדיף את התוצאה עבור לקוחו על כל דבר אחר, לרבות טובת הכלל והמדינה.

בין הדוחפים למינוי עורכי דין פרטיים לתפקידים בשירות הציבורי יש הטוענים כי המדינה דווקא זוכה כאשר מתגייס לשורותיה עו"ד פרטי כזה, החותר לניצחון לקוחו "בכל מחיר". השאלה, שהתשובה עליה אינה מובנת מאליה, היא, את מי יראה עו"ד כזה כלקוחו – את ממשלת ישראל או את מדינת ישראל. השניים אינם חופפים.

לממשלה1 החוק לא תמיד נוח, למדינה הוא סלע הקיום. העובדה שרוב התומכים במינוי עו"ד פרטי לתפקיד היועמ"ש תומכים גם בפיצול התפקיד ורואים בו יועץ לממשלה ולאו דווקא לדבר הערטילאי כביכול, "החוק", מעידה על ציפיותיהם ממנו. נכונותו של מועמד לקבל את מינויו משכמותם מעוררת חשש שמא גם הוא מבין את התפקיד כך.

עורך הדין הפרטי גם מביא עמו קשרים עסקיים, חברויות ומחויבויות שהתגבשו במשך שנים לכלל קבוצת התייחסות. במידה רבה, אלה הם חייו. האם יוכל ברגע מבחן להפנות עורף לקבוצת ההתייחסות שלו ולהעדיף עליה את "טובת-המדינה"?

בקרב עורכי-דין הפרטיים יש גם מי שאינם שוללים את הקשר שבין הון לשלטון. הם מצדדים בעצימת עין לנוכח שיתוף הפעולה המטריד בין שני מגזרים אלה, המנוגד לא אחת לחוק. הם קוראים למיתון אכיפת החוק כלפי מי שהם יותר מסתם אזרחים-מן-השורה. גם כאן יש הלימה לא מפתיעה בין התומכים ברעיונות עוועים אלה לבין התומכים בהקפצתם של עורכי דין אזרחיים היישר אל מרום מערכת המשפט במדינה.

האם זה אומר שעורכי דין פרטיים הם פסולים? טמאים? לא ראויים לשרת את המדינה רק משום שפעלו בסקטור הפרטי? חלילה. לרבים מהם כישורים מקצועיים מצוינים, וגם יושר ויושרה ללא רבב. אבל לא כל אחד יכול לשנות בן לילה את המנטאליות המקצועית שנתגבשה במשך שנים, את ראיית המדינה כ"הצד השני", ואת ההזדהות עם הצד-הראשון – ההון והשלטון.

ברור שבהצטרפותם של עורכי דין טובים, שרכשו ניסיון בסקטור הפרטי, אל שירות המדינה עשויה להיות ברכה רבה. הטעות טמונה בהצבתם בטרם עת בתפקידים שבהם אין (כמעט) ערעור על קביעותיהם. היועמ"ש לממשלה – כמו גם שופט בבית המשפט העליון – הוא תפקיד כזה.

יתכבד עורך הדין הפרטי הבא אל "השירות הציבורי" מתוך כוונת אמת לשרת את המדינה, ויעשה קודם שלוש-ארבע שנים בתפקיד לא בלתי משמעותי, כשופט מחוזי או פרקליט מחוז, למשל. התנסות כזו הייתה מאפשרת לו להפנים את השינוי שקיבל על עצמו, והייתה מאפשרת לציבור ולקהילה המשפטית לבחון על פי החלטותיו, לא רק את יכולתו המקצועית ואת ה"מזג השיפוטי" שלו, אלא גם עד כמה ניסה ועד כמה הצליח לסגל לעצמו גם את "המזג הציבורי".

בני לוי, יו"ר עמותת "שיבה" – המרכז לציונות