עתונאי ישראלי בעיר-האורות

מצלצלים בדלת. השעה שש לפנות-בוקר ודאי מברק מהעתון - חולפת מחשבה במוחי. אני שולח מבט חטוף לעבר המזוודה הנצחית שלי, המלווה אותי בכל

על עבודתי בפריז או על עבודתי ככתב-משוטט? יש חשק להריץ מברק תשובה

למערכת: "מבקש הוראה ברורה יותר".

אולם - אין פנאי, פריז רחוקה מתל-אביב אף בשטח הטלגרפי, עד שיגיע ושישוב - עלול לעבור יום. ועתון אינו סובל איחור של יום.

ובכן, עלי להחליט בעצמי הנה המגרעת בעבודתו של כתב-חוץ: הוא עבדו שליטו היחיד. כל האחריות רובצת רק על שכמו בלבד. אין למי לפנות; ממי לקבל עצה אין. הבחירה - בידי.

* * *

ככל עתונאי, אני מעדיף לספר על אחרים מאשר על עצמי.

אך, מכיוון שנאלצתי לעשות זאת (יש לציית להוראה!) הייתי בוחר בסיפור על עבודתי ככתב-משוטט.

והייתי מנסה לתאר את חייו המענינים והמרתקים של כתב-משוטט.

ארוחת-בוקר בקזבלנקה ואורחת-ערב בטנג'יר, היום בפאריז ומחר ברוטרדם, בשבת בברלין וביום א' במדריד...

מדינות רחוקות, תמונות-נוף מקסימות. פרצופים מכושפים, מבטים מיואשים.

ובהזדמנות זו הייתי מספר כל אותם דברים קטנים, שאין מוסרים במסגרת ריפורטז'ה גדולה, כי הרקע שלהם אינו אקטואלי בלבד, אלא נצחי ושבלעדיהם - לא היה קסם ותוכן בספר מסעי.

הייתי מתאר מספר פגישות עם ראש כנופית גנגסטרים בטנג'יר ועם נערת-הפקר בעלת נפש אצילה בקזבלנקה, עם מרגל יהודי בבומביי ועם ילדה רעבה ויתומה בברצלונה.

פגישות שלא היו תופסות כותרת חשובה בעתון, מכיוון ואינן מתבטאות בעובדות ממשיות או במספרים קונקרטיים. ובכל-זאת, איני יודע אם הייתי כיום אותו אדם - אלמלא הפגישות הבלתי-חשובות האלו...

דוגמה? המבט! האם תיארתם לעצמכם פעם כוחו של מבט? בברצלונה נתקלתי פעם במבטו של נער חיוור ועצוב. היה זה מבט אינטנסיבי וספוג יאוש. התבוננתי בו במבט זה, שניתקני אליו. אחר, הנער הסתלק כמבוייש. אך - מבטו נשאר בי. וחשתי: חיי קיבלו מפנה חדש, מפנה אחר, השקפת-עולמי לבשה צבע אחר.

בריפורטז'ה כללית מספרים על דבריו המחוכמים של מדינאי טיפשי ועל הצהרותיו הצבועות של מנהיג פוליטי, אבל - לא על מבט כזה, שאיננו נמדד במספרים ולמרות שיותר אמת בו מאשר בהבלי-פיהם של המדינאים והמנהיגים למיניהם.

וזאת הייתי מספר כאן, אילו נתבקשתי לתאר עבודתי ככתב משוטט.

* * *

אבל, הנה מתעוררת תולעת הספק ומכרסמת לבי: מי יודע? אולי הכוונה לעבודתך ככתב פריזאי?

אחזיר את המזוודה הארוזה למקומה, את דרכוני - למגרה. רגלי לא תדרוך היום על רצפת תחנת-התעופה הרעשנית והקוסמת שב"אינבליד" נקצצו כנפי-הדמיון. נשארתי בפריז.

מילא. וכי יש ברירה?

* * *

ובכן - העבודה העתונאית בפריז היא מיגעת מאוד, מעייפת מאוד ומענינת מאוד.

והא בהא תליא.

פריז היא גן-עדן בשביל עתונאי, הרוצה ואוהב לעבוד וגיהנום - בשביל זה, הרוצה לשבת בחיבוק-ידים.

מדוע? משום שבפריז אי-אפשר לשבת בבית ולחכות שהתפוח ינשור ישר מן העץ לתוך הפה. יש לצאת לרחוב, לשוחח עם אנשים, להזיע בקרונות הרכבת התחתית, לאכול כריך במקום ארוחת-צהרים וקפה שחור עם לחם וחמאה במקום ארוחת-ערב.

יש ללכת למסיבות-עתונאים, לפגוש אישים שלא כולם מענינים ביותר, לשבת על כוס קפה עם קבסתנים שונים, המעוררים בך תאוות-רצח.

אסור לשבת בבית. הארפתקה קורצת מקרן הרחוב.

* * *

מהן הבעיות העומדות בפני עתונאי (ובפרט בפני כתב ישראלי) בפריז?

הן שונות ומשונות.

אך - היות ובעיה פרושה מקרה ומקרה פרושו אפיזודה, אפתח פנקסי ואוציא מתוכו מספר אפיזודות אשר תרכזנה את סילון-הזרקור על חיי העתונאי בפריז.

הדף הראשון: מסיבות-עתונאים...

* * *

משרד-העתונות שליד משרדו של ראש הממשלה עורך לפחות מסיבת-עתונאים אחת ליום.

הרבה עתונאים מכתתים רגליהם ובאים להשתתף בה, וזה - למרות שהנושאים אינם מענינים. דוגמות: תעשית-הפלדה בצרפת, מצב-התעופה בצרפת, האלכוהול בצרפת, הבריאות בצרפת וכדומה.

עתונאי מקומי יכול להוציא ממסיבה כזו חומר לרשימה בשביל עתונו. אך - כתב זר?

למה באם בכל זאת כתבים זרים?

לא בגלל ה"הגדה" אלא בגלל ה"כופתות".

בגלל ה"קוקטיל".

אכן, לאחר כל מסיבה, העתונאים מוזמנים למזון עשיר וגדוש מעדני-מלך. שמפניה, כריכים, יינות, משקאות, סגריות ועוגות.

כלומר: חוסכים ארוחת-ערב או צהרים... וכל כתב ישראלי למד כבר שאם לא יחסוך - לא יאכל.

* * *

קצת על מקורות-אינפורמציה...

מנין משיגים ידיעות הקשורות לישראל? איזו שאלה! כמובן, מהשגרירות - לא כן? שהרי לשם כך, יש נספח עתנואי (וחמשה עוזרים) ליד שגרירותנו פה, לשם סיפוק ידיעות לקהל-העתונאים...

ובכן - טעיתם. שמעו האפיזודה הבאה, אשר ארעה לי לא מכבר.

נודע לי (ואל תשאלו איך - זהו סוד מקצועי) על ועידה ישראלית-גרמנית שתיערך בפריז. היה זה ביום א'. התקשרתי מיד עם דן אבני (נספח העתונות שלנו) ושאלתיו על פרטים נוספים.

תשובתו:

- וויזל! השגרירות אינה יודעת ועידה כזו!

חזרתי על שאלתי. תשובתו:

- וויזל! השגרירות אינה יודעת על ועידה כזו!

וחוזר חלילה. ככה עשר פעמים.

מדי יום ביומו התקשרתי עם משרדו: הידוע להם כבר משהו על הועידה? לא.

ורק ביום ו' (מקץ חמשה ימים) הואיל לאשר את הדבר!

והנה בעיה חמורה: מנין שואבים ידיעות?

* * *

אפיזודה אחרת ומסוג הפוך:

צלצול-הטלפון הוציאני ממיטתי בשעה שבע בבוקר. מישהו "שמכיר אותי ושאיני מכירו" רוצה לראותני באורח דחוף!

מה קרה? מהפכה בצרפת ? מלחמה בעולם? מהו הענין הדחוף שבגללו העירני משנתי?

מצפוני המקצועי ציווה עלי לקבוע אתו פגישה וקיללתיו על כך.

משה או מאיר או יעקב, מנהל משרד או שליח מטעם מחלקה, חשב, פשוט, כי הקהל הישראלי לא יוכל להחזיק מעמד במצבו הקשה - אם לא ידע על פעליו הרבים של נציגו בפריז.

ובכן, זהו הענין הדחוף!

- הייתי בטוח - הוא אומר - שתודה לי על שאני מספק לך אינפורמציה! הבעיה היא עתה, כיצד להיפטר מקבסתנים, מספקי אינפורמציה אלה.

* * *

אפיזודה שלישית:

פגישה עם בחור שחזר זה עתה מישראל. בפיו - סיפור מחריד:

בא לארץ כמתנדב בצבא, בשנת 1948. לחם במספר חזיתות. נפצע פעמיים. למד עברית על בוריה. השתדל להתאקלם בחיי-המדינה. הוא בחור אינטליגנטי שעושה רושם נעים. הכיר נערה, אהבה הדדית. החליטו להתחתן. רקמו חלומות. לוו כסף וקנו שיכון. הכל היה מוכן. שבוע לפני החתונה, ארע האסון. נודע לה לנערה ש... הוא ממרוקו! והחתונה לא נתקיימה!

הבחור נשבר. נמאסו עליו החיים. האידיאל שלו עלה בלהבות.

הוא לא ישוב עוד לישראל לעולם!

הבעיה: האם לכתוב זאת? האם אין בושה לספר על כך?

* * *

פנקסי מלא אפיזודות כאלה, מלא כרימון.

שכן, לא את הכל אפשר לספר. לעתים תכופות קורה, שבתוקף עבודתי הנני נתקל במאורע המחדיר בי מחשבות-יאוש כבירות ועמוקות. ולא תמיד מותר לשמוע בקול שלמה המלך: דאגה בלב איש ישיחנה..

ואז רושם אני את המאורע, את המקרה, בתוך פנקסי. לימים הבאים...

כשאהיה זקן ושום עיתון לא ירצה בי, אשר ואכתוב ספר בשם: את אשר לא כתבתי בעיתון...