מי מאמין למנהיגי המדינה?

משה דיין הכריז: "מוטב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". אחר כך היה שושבין ראשי בהחזרת סיני למצרים. יצחק רבין הצהיר: "מי שיירד מהגולן יפקיר את בטחון מדינת ישראל", ובהמשך ניהל מו"מ עם אסד להחזרת הגולן לסוריה. אריאל שרון הודיע: "דין נצרים כדין תל-אביב" ומחק את כל גוש קטיף. עכשיו הגיע תורו של נתניהו, שנבחר על מצע של שלמות הארץ והזהיר שאסור להיכנע לטרור. הוא שהפך את עקרון "שתי מדינות לשני עמים" למצע ממשלת הימין ומוכן להכנע לטרור בפרשת שליט.

כל ההכרזות וההצהרות לא היו בעניינים שוליים שבהם אפשר לצפות לשינוי עמדות בשל שינוי בתנאים או בנסיבות. בכולן היה מדובר בשאלות גורליות למדינה ובכולן לקביעת עקרונות הייתה חשיבות מרכזית. כלומר אין מדובר במקרים אלא בתופעה.

מהו איפוא ההסבר לתופעה זו?

הסבר אחד ניסח בזמנו אריאל שרון: "מה שרואים מכאן לא רואים משם". כלומר, כאשר המנהיג מכריז הכרזות, הוא עדיין אינו יודע מה מצפה לו. רק כאשר יגיע לתפקיד בכיר יגלה את האמת המרה ויפעל לפיה. אם כך, כי אז המסקנה עגומה למדי: כל המנהיגים שהזכרנו ואולי גם אחרים, היו קצרי ראות. הכרזותיהם לאזרחים היו מבוססות על אשליות, והעם שם את מבטחו שוב ושוב במי שמכרו לו אותן.

אולם, יש הסבר אחר שנראה קצת יותר קרוב לאמת. כל המנהיגים שהזכרנו הם בני הארץ וחניכי התרבות שנוצרה בה. זוהי תרבות שעקרונות אף פעם לא עמדו במרכזה, אלא החשבון, המחיר והתוצאה. לא בכדי "מבחן התוצאה" פופולארי מאוד בין מנהיגינו: הדרך לא חשובה, הכללים לא כל-כך מחייבים. העיקר להגיע לתוצאה הרצויה. כך דרכם של המנהיגים והיא מקובלת כנראה גם על הציבור.

לתרבות של "תוצאה והישג" יש כמובן יתרונות משלה. היא מאפשרת בכל שלב לערוך חשבון של כדאיות, לבחור את הדרך הנוחה והטובה ביותר ולהתקרב למטרה. אך יש לה גם חסרונות, ובולט בהם הוא הרס האמינות. אמינות נקנית בראש ובראשונה בנאמנות לעקרונות, ובמקום שאין עקרונות גם לא תצמח אמינות.

בישראל היום קשה להאמין לרוב המנהיגים. האמת שלהם היום, היא שקר מחר, ומשבר המנהיגות כיום הוא בראש ובראשונה משבר אמינות. עקרונות לעיתים אמנם מרגיזים ומגבילים אך בטווח הארוך הם אלה שמקנים כבוד ואמינות.

להיעדר עקרונות בתרבותנו ולמשבר האמינות שבא בעקבות זאת יש תוצאות רבות וחשובות לשתיים מהן אנו עדים לאחרונה, בשני נושאים שרק לכאורה אין ביניהם קשר.

הנושא הראשון הוא תוכנית "ההקפאה" של הבנייה בשטחים, שעוררה את זעמו של ציבור המתיישבים והם נערכים למסע של מרי אזרחי נגדה. מבלי להיכנס לוויכוח על צדקת התוכנית, מבחינת הציבור הימני זהו שיעור מאלף. במאבקו של ציבור זה על ארץ ישראל, לאמינות לא היה משקל רב. תרבות של "הישג ותוצאה" משלה בשיקוליו. הם לא בחנו את מנהיגיהם במבחן של יושר ואמינות, ולא שאלו האם מילה שלהם היא מילה. די היה להם שהמילה של היום טובה עבורם.

את השיעור הכואב קיבלו פעמיים. בפעם הראשונה הסכם וואי לפינוי חברון. בפעם השנייה כשנעקר גוש קטיף. וכיוון שלא למדו את הלקח הם מקבלים כעת את השיעור השלישי בהקפאה. זה המחיר שמשלמים וישלמו ציבור או חברה שאמינות אינה נחשבת בעיניהם.

את השיעור הנוסף כולנו מקבלים בפרשת החייל החטוף גלעד שליט. מהו העקרון על פיו צריך לפעול במקרים כאלה? אין עקרון. הפתרון הוא תמיד בהתאם לנסיבות. כיוון שאין עקרון כמובן שאין אמינות ואת זאת החמאס מבין היטב. אין צורך למהר ואין לחשוש מהצהרות המנהיגים הישראלים שלא יכנעו לטרור ולא ינהלו מו"מ עם חוטפים. עם קצת סבלנות ישראל תכנע ותעשה עסקה שאין אף מילה מדינית או בטחונית טובה לומר עליה.

אולם המפתיע מכל בפרשה זו הוא העדר מקומם של שיקולי חוק, משפט וצדק בדיון הציבורי על העסקה המתגבשת. נאמני החוק והמשפט שכל חריגה ביהודה ושומרון מזעיקה אותם נאלמו דום בפרשת עסקה זו. היתכן? לשחרר מאות רוצחים שנשפטו על פי החוק במשפט צדק, בעסקה שמבצעת הממשלה, הרשות המבצעת, תוך התעלמות מן החוק והמשפט, וניצול חוק החנינה שתכליתו וייעודו שונים לחלוטין? זה ביזוי שאין כמוהו של החוק והמשפט ופגיעה אנושה בעקרונות הצדק.

זהו הקשר בין ההקפאה לעסקה: במדינה שמבזה באופן כזה את חוקיה ואת משפט הצדק שלה, מה הפלא שגם המתנחלים מקלים ראש בחוקיה ובשופטיה?

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן