דמי חנוכה

חנוכה זה לא סקסי

זורו, הרקולס, עלי באבא והשכנים הנאים של "דירה להשכיר", אמני לחימה סיניים, סינדרלה וטררם קידס שמצילים את העולם: אלה כמה מגיבורי חנוכה שמצאתי בשלל המופעים לילדים. אבל גם אחרי שהתאמצתי מאוד וחיפשתי בלוחות מדן ועד אילת, לא ראיתי ולו מופע אחד בהפקה מסחרית המבוסס על סיפור החג וגיבוריו.

מסימני החנוכה. לאן נעלמו המכבים? 

למה? הרי הסיפור כאילו נכתב עבור הטף: יש בו טובים ורעים והאבחנה ביניהם ברורה לגמרי. יש בו קרבות אימתניים ונצחונות מזהירים ואור-יקרות, והוא מלא אלמנטים שמתחננים לקצת עיצוב, מוזיקה ותלבושות מצחיקות עם חצאיות ושריון לרעים וגלימות לטובים ואקשן על הבמה. אבל גם השנה, גדולי המוחות המסחריים חשבו, כנראה, שזה לא יילך. אולי לא התאמצו לחשוב די הצורך ואולי הם לוקים באותה פרובינציאליות ממארת של תרבות ההמונים הישראלית, לפיה כל מה ששלנו לא טוב, וכל המרבה לייבא הרי זה משובח.

אלוהיי האייפון

ברכות לרוכשי האייפון. זה עתה, וקרוב לוודאי מבלי דעת, נהייתם עוד חוליה בשרשרת הארוכה של בני האנוש המוקסמים ממטמורפוזות. הכוונה כאן אינה לשינוי צורה ביולוגי כמו זחל-גולם-פרפר אלא למקבילה התרבותית שלו. הראשונים ששינוי צורה שכזה הילך עליהם קסם עצום היו היוונים שהמציאו את המילה ואפשרו לאלים שלהם ללבוש ולפשוט צורה כרצונם בדרכם למין מזדמן עם בנות אנוש, או להעניש את בני האדם ולהפוך אותם לברבור, נרקיס או עץ דפנה – והכל כרצונם ובאורח מיידי לגמרי.

מתחת לקסם מצויה החרדה. אותם יוונים היו האנשים הראשונים בתרבות ששאלו את עצמם האם ה"אני" שלהם הוא קבוע, או שמא גם זה יכול לחוות תמורות בלתי מוסברות, מאיימות ומיידיות מכוח אירועים שאין לבני האדם כל שליטה עליהם. את הקסם והחרדה גם יחד למדו בני האדם להעתיק למחוזות בטוחים: קרנבלים וחגי-תחפושות, צעצועים אוטומטיים, ספרות ודרמה וטלוויזיה.

כשגרגור סמסא מתעורר בבעתה אצל קפקא ומגלה שהתגלגל בחרק ענק, הוא אינו יודע שהוא בעצם בן דודו המדכא של הרובוטריק או הבאקוגאן האופנתי, וכשרוכשי האייפון מתפעלים משלל ה-APPS שהפציעו בחייהם, ספק אם הם זוכרים את מעלליה של צ'יטי צ'יטי בנג בנג, המכונית פרי דמיונו של איאן פלמינג, שגם יצר גרסה בוגרת שלה ברכב הפלאים של ג'יימס בונד. אבל כל אלה מתגמדים לעומת האייפון. הנה פלא עם המון מטמורפוזות חינניות בלחיצת מקש אחת – ותראו איך התקדמנו: פעם רק האלים שלטו בשינויי הצורה והתוכן. עכשיו תורנו.

קול קורא

אם אתם מקפידים שלא לקנות מוצרים שיוצרו בתנאי עבדות או מתוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, הנה הצעה לעוד חרם קטן ומוצדק: כל עוד אסור לזמרות שהתחרדו להופיע בפני גברים, טוב יעשו נשים אם יחרימו הופעות של זמרים מתחרדים. כך תיחשף יפה הצביעות בשיטת מחשבה שבה "קול באשה ערווה" ולגבר יש רק קול ערב.

מי יציל את הבית שלי

כבר בתחילת העונה החמישית של "האוס" שמשודרת כאן התברר שיש בעיה, והיא הולכת ומחריפה במקביל לדרמטיזציה המוגברת של נחילי דם ופיסות מוח שניגרים על המסך מהפציינטים המזדמנים. משהו ב"האוס" כבר לא עובד ברמת הרטט וההתרגשות של העונות הקודמות, ואת זה אני אומרת בצער, כמי שהיתה מכורה לצוות הנוירולוגים הבלשים ולמנהיג הבעייתי שלהם.

"האוס". עונה חמישית דועכת 

כמו מיליוני מכורים אחרים, התמכרתי לדמות בתערובת של הערצה ותיעוב מתוך ציפיה שמתישהו, כנהוג בדרמה מאז ימי שייקספיר, במקביל להתפתחות העלילתית ייחול גם שינוי בנפשו של הגיבור והוא יהיה מסוגל לזהות את השינוי ולהודות בו. אבל זה לא קרה. במקום השינוי, הגיעה ההכרה שיש כאן מוצר מאוד מוצלח, אז למה לשנות.

ב"האוס" הקיבעון הוא כפול כי מבחינה עלילתית לא חורגים במאומה מהנוסחה – פציינט אחד או שניים בפרקים חגיגיים במיוחד, תעלומה רפואית שתיפתר דקה לפני שההוא יחזיר את נשמתו לבוראו, ומשחקי כוח מנטליים בין האוס לבין הצוות שלו וקאדי. באמת שאין שם יותר מזה, ובכל פעם שמתרחש שינוי כלשהו, נסוגים ממנו בפרקים הבאים. כך קרה לגמילה של האוס ממשככי כאבים, לרומן שלא היה בינו לבין קאדי, למערכת היחסים המסובכת שלו עם וילסון: כל התפתחות דרמטית היא רק סימן לנסיגה וחזרה לישן ולמוכר כל כך, בצירוף שפריצים יותר מפעימים של דם, דמעות ותסמינים אזוטריים בלטינית.

לא ברור לי מה קדם למה: ההחלטה להשאיר את העלילה במתכונת של סיטקום, כלומר, ללא התפתחות משמעותית כלשהי, או החלטה שאסור להאוס להשתנות פן יסור חינו מלפני הצופים. לטעמי, שתי ההחלטות במקובץ הופכות את הסדרה הזאת, בעונה החמישית, למשבצת צפויה ומשעממת למי שלא שמתרגשים ממלמולים פסבדו רפואיים מרובי הברות ועדיין עומדים על זכותם לקבל קצת דרמה. מי שעדיין מתרגשים, מוזמנים להעיף מבט במכורים אמיתיים, שמפרקים מדי שבוע את העלילה לגורמים ויודעים בדיוק מה ההבדל בינה לבין רפואה אמיתית.

עדכון

"לעת נכין מטבח, מצר המנבח". בהיותנו אנשים נאורים ואולי גם קצת יפי נפש הגיע הזמן לשנות את הטקסט ברוח התקינות הפוליטית. זה יישמע בערך כך: "ברור שלא נבצע טבח המוני באויבינו, זו לא דרכנו, כפי שכבר הוכחנו לשופט האנטישמי גולדסטון. אנו מוכנים למשא ומתן ישיר או עקיף בתיווך ארה"ב, האיחוד האירופי וטורקיה. איננו רוקדים על הדם אלא מצטערים על כל הקורבנות בנפש אם כי נדגיש שאיננו נושאים באחריות".