העשור שהיה: הגבולות מטשטשים, העולם מצטמק
במבט לאחור העשור החולף מתאפיין בתהליכים שנראים הפוכים לגמרי: התכווצות העולם וקירוב בין מדינות אל מול העמקת התהום בין תרבויות שונות. ynet מציג כאן את האירועים שדווקא קירבו את העולם - לטוב ולרע. מחר: צדו השני של המטבע
| ארה"ב: אימפריות נופלות לאט |  | סין: בדרך למעלה | | רוסיה: לידה מחדש | | האיחוד האירופי: יבשת מתגבשת |
| ||||||
| כלכלה עולמית: עידן המשברים | | | | | | |
בכתבה זו סוקר ynet את המגמות שדווקא קירבו את הגלובוס – לטוב ולרע. ארצות הברית השילה את הבדלנות של שנות ה-90 וחזרה להיות מעורבת באופן ישיר ביותר באפגניסטן ובעיראק. נפילת בורסת נאסד"ק ב-2001 והמשבר הגדול בוול סטריט ב-2008 הזכירו לכולם שכלכלות העולם תלויות וזקוקות זו לזו כדי להתקיים. סין נכנסה לכל בית ולכל מטבח בתור היצואנית המובילה וסיכמה את העשור במפגן עוצמה באולימפיאדת בייג'ינג. רוסיה נחלצה מהריסות המשטר הקומוניסטי ומיצבה את עצמה מחדש כמעצמה. ומדינות אירופה הצליחו להניח את העבר הקשה מאחוריהן ולהתאחד סביב הנהגה אחת.
אבל תראו מה קרה למעצמה הגדולה בעולם בעשור האחרון. המאה ה-21 נפתחה רשמית עם הפלת מגדלי התאומים - הסמל לעוצמה הכלכלית של ארה"ב – ופגיעה בבניין הפנטגון - הסמל לעוצמתה הצבאית. העשור הראשון של האלף השלישי הסתיים בצונמי פיננסי, המאיים להטביע את האימפריה.
אחרי עשור של מלחמת טרור עולמית, המרוכזת בשלב זה בעיקר בעיראק ובאפגניסטן אך לא רק שם, ארה"ב עדיין אינה מסוגלת לקרוא למלחמה בשמה. מדובר במעצמה שמחזיקה בנשק למלחמות של המאה ה-20: טילים עם ראשי נפץ גרעינים, מפציצים המסוגלים לתקוף בדיוק של לייזר בכל פינה בגלובוס ומערכות התראה חובקות עולם המסוגלות להתמקד על כדור טניס ממרחק של אלפי קילומטרים. אולם מה עושים עם הטכנולוגיה הזו כשמתמודדים מול טרור המפציע ממערה בפינה חשוכה של העולם כדי לפגוע בלב וושינגטון הבירה?
העלות הרשמית של המערכות בעיראק ובאפגניסטן נאמדת בטריליון דולרים בקירוב. אולם הנזקים העקיפים הורידו את האימפריה המובילה בעולם על ברכיה. אוסאמה בן-לאדן יכול לשבת במערה שלו ולחייך בסיפוק.
נכון להיום, ארה"ב היא מעצמה שמחזיקה בצבא החזק בעולם, הדולר עודנו המטבע העובר לסוחר והתרבות האמריקנית מושלת בכיפה בסיוע הוליווד. למרות זאת, הנשיא הטרי ברק אובמה הבהיר רק לאחרונה שאם ארה"ב מעוניינת לשמר את הדומיננטיות שלה במאה ה-21, עליה לשקם את חוסנה הכלכלי.
דו-קרב מילולי התפתח באחרונה בין ניל פרגוסון, מרצה לכלכלה מהרווארד, שטען בכתבת שער של "ניוזוויק" כי "האימפריה בסכנה", לבין פול קרוגמן, בעל טור ב"ניו יורק טיימס" וחתן פרס נובל בכלכלה, שטוען בלהט שמעמדה של ארה"ב מובטח.
הגרעון האמריקני בשנת 2009 עמד על 1.4 טריליון – הנתון הגבוה ביותר זה 60 שנה. החוב הציבורי שעמד ב-2008 על 5.8 טריליון דולר צפוי לעלות לתשעה טריליון בתוך עשור. סין, הנושפת בעורפה של וושינגטון, מחזיקה ב-13 אחוז מאגרות החוב של ממשלת ארה"ב, והערך של הדולר ממשיך לצנוח. לא במקרה יש מגמה בעולם למכירת דולרים ולקניית זהב במקומם. כך עשתה ממשלת הודו - ובגדול.
אם דבר לא ישתנה, ארה"ב נראית במסלול ירידה, והעדויות לכך אינן רק כלכליות. איך אפשר לראות ברחוב אימפריה בשקיעה? זה שנים שאזרחיה המדושנים לא מייצרים דבר אך מבזבזים כאילו אין מחר. הם מעבירים את זמנם בקניות מיותרות, נוסעים במכוניות חדשות ומתגוררים בבתים מפוארים שנרכשו בכסף שאין להם. רבים מהם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם וגם לא מסוגלים להשיב בראיון לג'יי לנו איזו מדינה גובלת לארה"ב מצפון.
ארה"ב תצטרך להתחיל לשלם בקרוב מאות מיליארדי דולרים בשנה רק לכיסוי חובות. אסור לזלזל בבעיה, שכן אימפריות גדולות לא פחות קרסו בגלל מפולת כלכלית. זה קרה לעות'מנים ולבריטים במאות הקודמות, וזה עלול לקרות גם לארה"ב במאה הנוכחית. זהו תהליך של עשרות שנים, אבל אם מישהו מחפש רמזים לעתיד - אין טובים מאלה. זה מתחיל בחובות שאי אפשר להחזירם ונגמר בהיעדר משאבים לשמר את העליונות הצבאית. כך קורסת אימפריה.
(יצחק בן-חורין, וושינגטון)
התפתחותו של הענק ממזרח בעשור האחרון מסחררת, ושקיעתו של הטיטניק האמריקני רק מסייעת לו. המשבר הכלכלי האחרון אמנם הזיק לקטר הסיני, אך הודות לעתודות מט"ח הנאמדות ב-1.9 טריליון דולר, גם התכווצות השווקים לא תמנע ממנו לסיים את 2009 עם צמיחה של כ-8%.
תהליך השתלטותה של סין על השווקים, צפוי להימשך גם בעשור הקרוב. כך היא צפויה להפוך, לדוגמה, ליבואנית התירס הגדולה בעולם. ככה זה כשצריך להאכיל אוכלוסייה העולה על זו של כל המדינות המפותחות גם יחד. הכל בגדול, הכל במספרים אדירים.
בעשר השנים האחרונות לא היתה בעולם מדינה שזינקה באופן מרשים כמו סין. אם ב-2000 עמד המאזן המסחרי שלה על 24 מיליארד דולר, הרי שב-2007 הוא הסתכם ב-261 מיליארד דולר. גם חייו של הסיני הממוצע השתנו לבלי היכר, ואם לפני תשע שנים נהנו רק 11% מהסינים מגישה לטלפון, הרי שב-2007 עמד הנתון על 73%.
לעולם אין הרבה ברירה אלא לשתף פעולה עם "כללי המשחק" החדשים. זכויות האדם, הנרמסות בסין באופן הקיצוני ביותר, לא מנעו בסופו של דבר מאף מדינה מערבית לשגר משלחת לאולימפיאדת בייג'ינג. האירוע הגרנדיוזי היה למעשה ההכרזה הרשמית של סין על עצמה כמעצמה מהדרג הראשון.
גם אובמה העדיף במהלך מסעו למזרח הרחוק בחודש שעבר, פגישה עם הנשיא הו ג'ינטאו תוך ויתור אלגנטי על לחיצת יד עם נשיא טייוואן או הדלאי למה. ככה זה כשהחוב הלאומי שלך לענק הסיני מוערך בכ-772 מיליארד דולרים. בולעים את הכבוד ו"עולים לרגל".
כוחה האדיר של סין בשלהי 2009 אינו בא לידי ביטוי רק במשחקי הכוחות בין המעצמות הגדולות. הוא מתבטא גם במגרש המקומי שלנו. סין היא כיום הגורם המרכזי שמונע סבב סנקציות חריף יותר נגד איראן ואת השקעותיה האדירות במדינות צפון-אפריקה ניתן אולי לקטלג תחת השם "הקולוניאליזם החדש".
אך אם יש תחום שבו הסינים חלשים, זהו הצורך בנפט, ואת נקודת החולשה הזו זיהו בחוכמה האיראנים. בשורת הסכמים עם בייג'ינג לאורך העשור האחרון, הפכה טהרן לספקית הנפט השנייה בגודלה של סין. מעבר לתזרים המזומנים, משתלמות העסקות האלה לאייתוללות בדרך נוספת. הן מעניקות להם פינה חמה ונעימה בין הכנפיים הסיניות, ומאפשרות להם להמשיך ולסובב את הצנטריפוגות ללא התנגדות אפקטיבית במועצת הביטחון.
סין, נכון להיום, היא האגוז הקשה ביותר לפיצוח בניסיון של ארה"ב לגבש הסכמה לסבב סנקציות נוסף. אם יהיה אפקטיבי, סבב זה עשוי למוטט סופית את חמינאי ואחמדינג'אד, המתמודדים עם התנגדות לא פשוטה מבית. אלא אם אובמה מכין לנו הפתעה מהכיוון הסיני, קשה לראות כיצד איומיו לקדם סנקציות כבר מהחודש הבא, יוכלו לעבור מהצהרת כוונות להצבעה פה-אחד.
תהליך הפיכתה של סין לכלכלה מס' 1 בעולם צפוי להימשך אל תוך העשור הבא. עם תחילתו של העשור החדש אלה הקוראים לעצמם "קומוניסטים", הם הקפיטליסטים הטובים ביותר שניתן למצוא בשוק. הסינים כאן והם כאן כדי לעשות עסקים. אם בירושלים יש עדיין מי שלא הפנים על השינוי, כדאי להעיף מבט לעבר בארה"ב – שם כבר מאות בתי ספר החלו ללמד את הילדים מנדרינית.
(יונתן ובר)
לפני עשר שנים, בעת ששאר העולם חגג את הערב האחרון של המילניום, רוסיה השיקה עידן חדש. בוריס ילצין, שהנהיג את המדינה בתקופה הקשה ביותר שידעה מאז המהפכה הקומוניסטית, הגיש את התפטרותו ב-31 בדצמבר 1999 וכך סלל את הדרך לעלייתו המטאורית של פוליטיקאי אלמוני. ב-1 בינואר 2000 התעוררה רוסיה לנשיא חדש שמגלם בדמותו את לידתה מחדש של האומה.
משבר כלכלי משתק, עוני שרק מחריף, מלחמות עקובות מדם בקווקז ומעמד בינלאומי שהגיע לשפל חסר תקדים - כך נראתה רוסיה בעשור שחלף אחרי נפילת ברית המועצות. כשנכנס ולדימיר פוטין לנעליו של ילצין תשע שנים לאחר מכן, הוא ירש מדינה שבורה וחבולה, שהתקשתה להתאושש מהטלטלה הפוליטית והכלכלית.
השינוי המשמעותי ביותר שהתחולל ברוסיה בעשור החולף, לפחות מבחינת תושביה, הוא ההתחזקות המתמשכת של הכלכלה הלאומית. האוליגרכים שהרוויחו מתהליך ההפרטה של נכסי המדינה אמנם עדיין מחזיקים בנתח אדיר של ההון. אולם העלייה המרשימה ברמת המחייה שכנעה את רוב האזרחים - ועדיין משכנעת אותם כיום - שרוסיה צועדת בכיוון הנכון.
גם תחושת הביטחון חזרה לרחובות. העימותים בקווקז שהסלימו בהתמדה מתחת לאפו של ילצין עברו בירושה לממשל הבא. משבר החטופים בתיאטרון במוסקבה ב-2002 והטבח בבית הספר בבסלאן ב-2004 היו רק חלק מגל של מתקפות טרור בלב ליבה של רוסיה. אולם פעילות תקיפה ולעתים אלימה במיוחד של כוחות הביטחון הצליחו במידה רבה לדכא את פעילות החמושים.
הישגי רוסיה מאז שנת 2000 בולטים גם בזירה הבינלאומית, שבה הצליחה המדינה לשקם את מעמדה כגורם מרכזי במשחק הכוחות הדיפלומטי. הקרמלין הפיח רוח חדשה ביחסיו עם העולם הערבי, מחץ בקלות את הצבא הגאורגי בקיץ 2008 ולא היסס להתייצב נגד ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם. צעדים אלה עוררו לא מעט ביקורת במערב - לרבות בישראל המודאגת מההשפעה הרוסית באיראן - אך הם הפכו את הדוב הרוסי למעצמה משמעותית של המאה ה-21.
התחזקותה של רוסיה מבית ומחוץ גבתה מחיר מהדמוקרטיה הצעירה. פוטין למעשה שולט במדינה ללא עוררין, גם אם מבחינה פורמלית יושב כיום דמיטרי מדבדב בכס הנשיאות. מערכת הבחירות האחרונה נראתה כמשחק ידוע מראש על רקע דיכוי הפגנות האופוזיציה ופסילת מועמדויות של פוליטיקאים. כלב השמירה של הדמוקרטיה ספג גם כן מכה קשה: כלי תקשורת מתמודדים עם פיקוח חמור של הרשויות וכמה עיתונאים שביקרו את הממשל אף מצאו את מותם בנסיבות מסתוריות.
הדעות חלוקות לגבי השינויים שהתחוללו ברוסיה בעשור האחרון. יש הרואים במדינה כמי שלקחה צעד אחורה מהרפורמות הדמוקרטיות של שנות ה-90 ושבה לעידן של שלטון ריכוזי המשתיק את מתנגדיו. אחרים - בהם הרוב המכריע של העם הרוסי - רואים מדינה שהצליחה להיחלץ מאחד המשברים החמורים בתולדותיה ולהפוך מחדש למעצמה מובילה.
כך או כך, רוסיה העבירה בעשור האחרון מסר ברור לעולם: מדינת הענק אולי חוותה משברים כואבים, אך מוקדם מדי להספיד אותה. לקראת תחילתו של עשור חדש רוסיה נראית כמעצמה בתנופה. השפעתה בעולם צפויה להתחזק ואזרחי המדינה מרוצים עד מאוד מהממשל הנוכחי. בדומה לעשור המסתיים, נראה שגם בשנים הבאות ולדימיר פוטין הוא זה שייתן את הטון. הוא אמנם מכהן כיום כראש הממשלה, אך סביר להניח שהמנהיג הכריזמטי יתגבר על המגבלות החוקיות ואזרחי רוסיה יתעוררו בקרוב לנשיא חדש-ישן.
(נתנאל שלומוביץ)
נשיא צ'כיה, וצלב קלאוס, אשר נאבק באמנה החדשה והערים עליה קשיים רבים, חתם עליה בחודש שעבר בלית ברירה. קלאוס חושש שהחוקה האירופית תפגע בריבונות של צ'כיה ואף הגדיל לעשות והשווה בין האיחוד האירופי לבין ברית המועצות. והוא אינו היחיד. במשאל עם שנערך באירלנד ביוני 2008 הצביעו האזרחים נגד האמנה, ורק הצבעה חוזרת במדינה הצילה את החוקה.
אבל לא רק מדינות קטנות יחסית כמו צ'כיה ואירלנד אינן ששות להעביר עוד ועוד סמכויות למוסדות בבריסל. בשנת 2005 הביכו אזרחי צרפת את הנשיא דאז, ז'אק שיראק, כשאמרו לא לחוקה במשאל עם. גם בהולנד סירבו האזרחים תחילה לאשר את החוקה - והיוזמה הגרנדיוזית ירדה לטימיון.
במקביל, התהליך ההדרגתי של העברת סמכויות לבריסל תרם בעשור האחרון לא מעט להתחזקות המפלגות הלאומניות הקיצוניות באירופה. פוליטיקאים כמו ניק גריפין בבריטניה, ז'אן מארי לה-פן בצרפת, יורג היידר באוסטריה וחירט וילדרס בהולנד, נסקו למעלה תוך שהם כובשים את לב ההמונים עם עמדותיהם האנטי-אירופיות או "אירו-סקפטיות" לכל הפחות.
בעוד שבאיחוד האירופי מלקקים את הפצעים לאחר שעברו בשלום את הליך אישור אמנת ליסבון, המשבר הבא כבר אורב מעבר לפינה. בעשור הקרוב צפויה להתקבל ההכרעה בשאלת הצטרפות טורקיה לגוש. האירופיים כנראה שוב ייקרעו בין הגלובליות והשאיפה להתרחב לבין הבדלנות והרצון לשמור על ייחוד לאומי.
אחד המתנגדים הבולטים להצטרפות טורקיה, שביקשה להצטרף לאיחוד כבר לפני 22 שנים, הוא נשיא צרפת ניקולא סרקוזי. וגם הוא לא לבד. לפי סקר שערכה האוניברסיטה הטורקית בוגזיצ'י יחד עם אוניברסיטת מדריד, אשר פורסם בחודש שעבר, 52 אחוז מאזרחי גרמניה, צרפת, פולין, בריטניה וספרד יצביעו נגד הצטרפות טורקיה לאיחוד אם יתקיים משאל עם בנושא. 20 אחוז מהם אף השיבו כי הם חוששים לגור ליד מהגרים טורקים.
גם באוסטריה, יוון וקפריסין דעת הקהל התייצבה נגד הצטרפות אנקרה. בחלק מהמדינות, כ-80 אחוז מהציבור מתנגד למהלך. לאור המציאות הקיימת, קשה להאמין שאזרחי האיחוד יתנו ידם להרחבת גבולותיה של אירופה עד לעיראק ולאיראן. גם יהיה זה בלתי סביר להניח שהאירופים ישמחו לאפשר גל הגירה עצום של כוח עבודה זול שיגזול פרנסה מתושבי המערב.
איום נוסף שמעיב על אירופה הוא האפשרות שסכסוכים בין לאומים שמצאו את עצמם תחת קורת גג אחת יתפצלו ויגררו את האזור למלחמה. סרביה עדיין מסרבת לסלוח לקוסובו על הכרזת העצמאות בשנה שעברה, וגם במערב היבשת יש "אקשן": בספרד יש מי שדורשים עצמאות מלאה בקטלוניה ובחבל הבאסקים, ואילו פיצול של בלגיה לשתי יישויות, או סיפוח שטחיה להולנד וצרפת, נראה כמו תרחיש ריאלי על רקע המאבק עתיק היומין בין הפלמים לוואלונים.
העשור האחרון אמנם נחתם בהפגנת חזית מאוחדת בליסבון ויצירת התפקיד של הנשיא האירופי. אולם הקרב האמיתי, כך מסתמן, על זהות של אירופה ממשמש ובא. כך שגם בעשור הקרוב יהיה מעניין לעקוב אחרי הנעשה ביבשת השכנה.
(יובל מן)
התקשורת היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, ומה שמרעיש יותר במדיה היום ייחרת יותר בדברי הימים. הרבה אנשים יודעים שהבורסה בניו-יורק קרסה ב-24 באוקטובר 1929, אבל רק מעטים זוכרים באיזו שנה היא נוסדה (1792) ואת השלבים השונים בצמיחה האדירה שעברה מאז.
גם אם מתעלמים מהשערוריות אבל מתמקדים רק במה שקרה בארצות הברית, נדמה שהעשור הזה היה קשה לכלכלה. ארה"ב עברה את אחד מהמשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה. האמריקני הממוצע קצת פחות עשיר ממה שהיה בשנת 2000, חושש יותר מפיטורים, וייתכן שהוא אפילו מחליף את מכשירי החשמל שלו רק פעם בשבועיים, זורק רק חצי טונה אוכל ביום ושוקל למכור את האוטו ולנסוע ברכבת התחתית.
אבל האמריקנים הם רק שישה אחוזים מהאנושות, ואם נתעלם מהם לרגע נגלה שעברנו עשור בכלל לא רע. שתי המדינות המאוכלסות בעולם - סין והודו – עברו בעשור הזה מהפיכה תעשייתית של ממש. סין הפכה לאתר הייצור ובנק ההלוואות העולמי והודו הפכה למעצמת היי-טק, והתוצר לנפש בכל אחת מהן גדל ב- 72%.
מאות מיליוני סינים והודים עברו מהכפר אל העיר, וחלקם גם קנו את המכונית או המאוורר, מכונת הכביסה או הטלפון הראשון שלהם. אפשר להתווכח אם המעבר מהשקט הכפרי לעיר הצפופה והמזוהמת היטיב לאיכות חייהם, אבל מבחינה כלכלית - הם זינקו. אכן, סין נפגעה מהמשבר האמריקני, אבל הצמיחה מאפילה על הנזק.
גם רוסיה ומזרח אירופה עברו מהפך: אחרי שני עשורים של ניוון עם התפוררות הקומוניזם, ועשור של קריסה מוחלטת, הם חזרו לצמוח, ובגדול. הכלכלה הרוסית צמחה בעשור ב-255%, אחרי 40 שנה שבהן צמחה ב-5% בלבד.
גם מערב אירופה המשיכה לצמוח, בניגוד לתחזיות הקודרות של כלכלנים רבים. האבטלה המשיכה לגדול, בגלל העובדים שהיגרו ליבשת ומקומות עבודה שעזבו אותה. אולם רמת החיים דווקא עלתה, הודות למדיניות נבונה של תשלום שכר טוב לעובדים וקצבאות לחסרי עבודה. התוצר הגרמני צמח ב-56% לנפש, הבריטי ב-63% והיווני ב-130%. חלק ממדינות אירופה עברו באיחור את מהפיכת התקשורת של העשור הקודם, וכיום, למרבית הצרפתים והספרדים יש טלפון סלולרי וחיבור לאינטרנט.
כמו תמיד, לצמיחה והתפתחות יש מחיר. מיליוני מכוניות ומפעלים חדשים בסין פירושם יותר נפט, והנפט יקר כיום פי ארבעה ממה שהיה לפני כעשור. הוא מזהם את האוויר ומחריף את אפקט החממה, ומנהיגי העולם גם בוועידת קופנהגן עדיין לא ממש החליטו מי ישלם על כך: המזהמים הישנים, המזהמים החדשים או, כרגיל, הבריאות ואיכות החיים שלנו.
המשבר הכלכלי האחרון עורר היסטריה גדולה. השוו אותו לשפל הגדול של שנות ה-30. היה מי שחשב שהכלכלה העולמית כולה עומדת על סף קריסה. זה לא קרה. הוא התגלה כמשבר אמריקני גדול שלווה במשבר עולמי קטן. מסתבר שבעידן של גלובליזציה, כשהפיל הגדול חולה, היתושים הקטנים מתעטשים קצת, ולא יותר.
(תני גולדשטיין)
- מחר: המגמות ההפוכות בעשור החולף - מי התנגד למפגש בין מזרח למערב? איך השפיעה הגלובליזציה על העולם המוסלמי? ומי נפגע בעשור האחרון?
לפנייה לכתב/ת 
