אני עוקב אחריה - והיא לא מודעת כלל לקיומי
חשבתי על כך הרבה, והגעתי למסקנה שאין כל פסול במה שעשיתי ואני עדיין עושה. מאחורי האנונימיות שמקנה לי שם העט אני מוכן להודות שאני מתחקה אחריה יותר משנה וחצי. סיפור
כולנו פוגשים לפעמים אנשים שפניהם נחקקים אי שם מאחורי כל מה שצף בחלק המודע של חיינו, אנשים שאנחנו מבחינים בהם כחלק שולי בנוף הטבעי ולא מקדישים רגע למחשבה שאולי מאחורי אותו פרט קטן עומד אדם, כזה שמרגיש וחושב, שמבצע פעולות ויש לו חיים מלאים מעבר לתפקידו ברקע של חיינו.
לפעמים אותו אדם מבחין בנו, ואנחנו לא מהווים עבורו תפקיד ניצב בתמונת הנוף אלא משהו הרבה יותר משמעותי. לפעמים המבט המתבייש שלו מסגיר שהוא הבחין בנו עוד לפני שהצלחנו להפריד אותו משאר חלקי הפאזל, להתמקד בו ולהצביע עליו.
הנטייה הרווחת היא לחשוב שאם אדם מתבייש להודות במעשה שעשה, נראה שאותו מעשה הוא פסול. אבל השקעתי בכך הרבה מחשבה והגעתי למסקנה שאין כל פסול במה שעשיתי ועדיין עושה כמעט כל יום. אני פועל מתוך רגש חזק, ואם בהתחלה חשבתי שאני צריך להפסיק, היום אני מבין שאם היתה ניתנת לי ההזדמנות, הייתי מאיר את חייה של אותה אחת עליה ידובר כאן.
אני לא זוכר מתי בדיוק פיתחתי את המנהג לקום כל בוקר כשעה לפני הזריחה, לשבת על כסא במרפסת עם כוס תה גדולה ללא סוכר,לעשן שתי סיגריות בדיוק ולצפות על העיר בזמן הרגוע ביותר ביום שלה. לשמוע צליל אופניים מרוחק וקול בכי של תינוק, מדי פעם דלת נטרקת וצרצר שדואג להזכיר לי שהוא נמצא בסביבה, עסוק בשלו.
אני נשמע אמין לגמרי כשאני משקר
אני גם לא יודע להצביע במדויק על הזמן בו היא נכנסה אל מחשבות הבוקר שלי ומתי החלו פניה מלווים אותי כל לילה בטרם אלך לישון ונמצאו בתוך מחשבתי הראשונה ברגע שפקחתי את עיניי. לעומת זאת, אני זוכר בוודאות איך הלם לבי בהתרגשות בפעם הראשונה בה חלפתי לידה ובכל הפעמים הראשונות שנתקלתי בה במקרה, לפעמים ממשיך להביט מעבר לכתפה כאילו לא הבחנתי בה כלל ולפעמים מרשה לעצמי לנעוץ מבט ישירות אל תוך עיניה, מופתע ממספר הפעמים בהם הצטלבו מבטינו כשעברנו זה ליד זו.
לפי דעתי אפשר כבר להגיד שאני אוהב אותה, וכאן, מאחורי האנונימיות האינסופית שמקנה לי שם העט, אני מוכן להודות שאני עוקב אחריה יותר משנה וחצי. רצה הגורל והיא נמצאת קרוב אליי חלק ניכר מהיום שלה ושלי. משעשע לחשוב שאני רואה אותה יותר ממה שאני רואה את ההורים שלי, אבל היא בכלל לא מודעת לקיומי. לפעמים, כשהיא לא מבחינה, אני יושב מאחוריה ברכבת ובוהה בה כמהופנט, מלווה אותה במבטי כשהיא יורדת ופוסע אחריה אל המקום אליו היא הולכת בכל בוקר, שומר על מרחק בטוח.
אני לא מתבייש להודות, אחת התכונות שלי היא היכולת להישמע אמין לגמרי גם כשאני משקר. אני יודע לתעתע באנשים ולהוביל את המחשבה שלהם בצורה מניפולטיבית כדי להשיג את מה שאני רוצה. יש מי שיגידו שזו תכונה נוראית, אבל היא טבועה בי ואין לי כל כוונה לנסות לשנות אותה וכן, גם לה אני משקר מדי יום ביומו.
בעידן הרשתות החברתיות באינטרנט קשה מאוד להסתיר מידע, וכך בתוך פרק זמן קצר מהיום בו ראיתי אותה בראשונה, למדתי עליה כמעט הכל: איפה היא גרה, מה היא אוהבת לאכול, איפה היא אוהבת לבלות ומה היא עושה היום. אחרי שלושה חודשים מצאתי את עצמי מעמיד פנים שאני בחורה שלמדה איתה בתיכון וצירפתי אותה כחברה באחת הרשתות האלה, כמובן לא לפני שדאגתי לצרף מצבור חברים נוספים, שחלקם היו גם הם משתמשים שאני פתחתי. ידעתי שסוג כזה של חידוש קשר לא יגרום לה לרצות להיפגש עם הבחורה לה התחזיתי, אבל היא תרגיש מספיק חופשיה לדבר ולשתף אותי כאילו באמת הייתי מכרה ותיקה, וכך הרחבתי עוד יותר את הצוהר אל עולמה.
אין לי מה להכיר בה יותר, עכשיו אני רק אוהב אותה
שנה מהיום שהתחלתי לעקוב אחריה ידעתי כמעט הכל. בסופר הרחתי את ריח השמפו שהשתמשה בו ולמדתי להכיר את ריח שיערה כשנכנסה למיטה. הבושם המועדף עליה היה גם בארון שלי, וכשהתגעגעתי אליה התזתי מעט ממנו על כרית מיטתי. התחלתי לצפות בתכניות הטלוויזיה שהיא אוהבת כדי להרחיב את המכנה המשותף שלנו, וכשיצאה לעשות קניות נהגתי ללכת אחריה בשקט ולראות מהם סוגי המזון המועדפים עליה. למדתי אותה, עד שבשלב מסויים הרגשתי שאין לי מה להכיר בה יותר ועכשיו נותרה בי רק האהבה שלי כלפיה, אהבה שנבנתה לאט על סמך ההיכרות שלי עימה באופן חד צדדי.
בתקופה האחרונה שתי הסיגריות של הבוקר הפכו להיות מוקדשות לה. היא ממלאת את מחשבתי באותם רגעים בהם אני יושב במרפסת ביתי ומדמיין אותה יושבת לידי, מחייכת, מספרת לי על היום שמצפה לה ומניחה את ראשה על כתפי, נהנית מהיופי של הזריחה על עיר שאף פעם לא נרדמת.
אם היא לא נרדמת אף פעם, איך איננה עייפה לעולם? ואיך זה שאני כן מתחיל להתעייף ובזמן האחרון? לפתע אני חש את הצורך במשהו יציב יותר, שהיא תהיה לצידי כאן תמיד, שלא תלך לשום מקום ופתאום אני מדמיין כיצד אציע לה נישואים. הלב שלי דופק בהתרגשות כשאני מתכנן לפרטי פרטים איך אעשה זאת.
אני אתקשר לאביה כשבוע לפני יום הולדתה הבא ואבקש ממנו לארוז לה תיק לחמישה ימים. אקנה כרטיסי טיסה לרומא, והיא לא תבין מה מתרחש עד לרגע שהמונית תוריד אותנו בשדה התעופה. אני מדמיין את גודל הפתעתה כשתבין מהי מתנת יום ההולדת שלה ואת ההבעה על פניה כשאכרע מולה ברך על אדמה זרה ואבקש ממנה להיות לצידי למשך שארית חיי. אני ממש יכול לראות את הדמעה הקטנה בזווית העין ואיך אני מתרומם ומחבק אותה, נושא אותה באוויר ומנשק אותה.
אני יודע שאעשה אותה מאושרת למשך שארית חייה, ואני מתעלם לחלוטין מהעובדה שהיא כלל אינה יודעת מי אני.
לפנייה לכתב/ת 
