אנחנו העולם

זה היה עשור בו קרסו מגדלי התאומים, בו פוצצו פסלי בודהה מדהימים באפגניסטאן, ובו גם לאחרונה קרסה הכלכלה בדובאי, לא רחוק מהאתר בו נוצקו היסודות למגדל בבל, היכן שהאנושות התבוללה והפכה ללאומים ולשפות.

מגדלי התאומים. הדימוי של העשור? (צילום: AP)

אבל בעשור הזה האנושות במובן מסוים התאחדה לכפר גלובאלי אחד, שמדבר בשפה אחת דרך המחשב והאינטרנט והטלוויזיה, ובעיקר דרך הדימויים שעוברים ביניהם; אותם דימויים שבאו מתוך החדשות, מתוך הטראומות המצולמות, חלחלו לתוך עולם האמנות הפלסטית, והשפיעו על האופן בו נעשו דברים בעשור הזה.

קריסת הכלכלה של עידן רונלד רייגן בעשור הקודם האיצה בלידה מחודשת של אמנות זולה יותר, אמנות שהיא נטולת אובייקט-וחפץ כמו למשל אמנות הוידיאו-ארט. אותה אמנות זולה הצליחה באופן טבעי למצב את עצמה כתחום עשייה שווה ערך וחשוב ממש כמו ציור, פיסול וצילום.

ארט.טי.אל.וי. הפכנו לכפר גלובאלי אחד (צילום: עומר מסינגר)

תערוכות הענק כמו ה"דוקמנטה" בקאסל, גרמניה והביאנלה בונציה הפכו להיות תערוכות מושכות קהל; מאות אלפי אנשים הגיעו אליהן, גם בזכות האמנות, אבל גם בזכות חדרי החושך – אולמות קולנוע קטנים וממוזגים, שמעניקים סרט חינם לכל המשפחה. האם זוהי תמצית הפופולריות של האמנות העכשווית?

תעתיק או מקור, מה זה חשוב?

האנשים שהגיעו ל"דוקומנטה" לפני כשנתיים אולי במידה מסוימת צפו בתערוכה החשובה של העשור, שהציגה את ציורו של פול קלה "מלאך ההיסטוריה" - ציור עליו כתב הוגה הדעות היהודי וולטר בנימין. מה שקרה שם הוא שהקהל טיפס על גרם מדרגות עשוי עץ לראות תעתיק של הציור (זירוקס) ולא את הציור המקורי. רבים בעולם האמנות הביעו תימהון והשתאות, ולמעשה עד היום מביעים זאת. אגב, הציור המקורי היה מוצג באותו קיץ במוזיאון ישראל בירושלים.

פול קלה. גרסת הזירוקס

האמנות היום נמצאת גם ביו-טיוב ובאתרים נוספים, וניתן להוריד, לצפות ולצרוך סרטי וידיאו בכל מקום. פרדוקס זה מייצר לא מעט עניין מחודש וכן קהלים חדשים לאמנות. למעשה, גם עצם כתיבת טור זה בפלטפורמה וובית מייחדת את העשור האחרון באותה מידה.

אך לא זאת בלבד, בעשור האחרון נוצרו בלוגים אומנותיים חזקים, מסחר של יצירות אמנות דרך אתרים כמו eBay, קבוצות אומנותיות וחברתיות, וכן סיורים וירטואלים במוזיאונים ואפילו בית ספר לאמנות. בכל זאת, למרות שהפנמנו את העידן הוירטואלי, ולמרות שאנו כצרכני אמנות גולשים ברשת, עדיין מה שקורה במרחב הפיזי יותר מעניין.

מוזיאון מולה אנטונליאנה, איטליה. מדברים בשפה אחת (צילום: רוני רבינוביץ') 

וכאמור, הקהל מצביע ברגליו, בעיקר באירופה הנוכחית, נטולת הגבולות; בשנים האחרונות מיצבו את עצמן באגן הים התיכון שלוש ביאנלות מרתקות ורעננות: באיסטנבול שבטורקיה, באתונה שביוון ובטיראנה, אלבניה. שלושתן נפתחו בספטמבר האחרון בהפרש של ימים זו מזו, והפתיחות שלהן היוו אירועי אמנות מרתקים בפני עצמן.

מתקרבים לעולם

גם אצלנו היו ניסיונות דומים, כמו למשל הארט.טי.אל.וי - אמנם האירוע לבש ארשת מעט פרובינציאלית, אבל סימל התחלה נכונה. בהחלט ייתכן כי בעשור הבא האירוע הזה יתרומם מבחינה איכותית, ויתווספו אליו אירועים מקבילים דומים, הן בארץ והן בעולם, שייערכו באותה תקופה, אבל האירוע הזה ועוד אירועים הוכיחו שבהחלט אין לנו במה להתבייש.

ארט.טי.אל.וי. התחלה בכיוון הנכון (צילום: עומר מסינגר)

הנורמליות הזו בעשייה האמנותית היא שממצבת גם כמה אמנים ישראלים בליגת העל של העשייה הבינלאומיות;

אמנים כמו גיא בן נר, יעל בר תנא וקרן ציטר החלו לככב בסצנת האומנות העולמית. תופעה זו, המתלווה לנוכחות הסטודנטים הצעירים בתוכניות לימודי האמנות המובילות באירופה ובארה"ב, הופכת את ישראל למעצמה אמנותית בשיווק אמנות איכותית ומעוררת הרבה עניין ותקווות לעשור הבא.

כמו בכל עשור, גם בעשור הזה, מלבד כוחות חדשים שחלחלו לזירה, נאלצנו להיפרד מכמה אייקונים, כמו למשל פרנסיס בייקון ורוברט ראושנברג, וכן מכמה ענקים מקומיים כמו משה קופפרמן, רפי לביא ואדם ברוך. כמו כן, מוזיאון ישראל, אחד המוסדות החשובים שלנו, נסגר לשיפוצים ויפתח בקרוב כך מבטיחים, ובקיצור - יש למה לחכות.

עידו בר-אל, צייר, ראש המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות בצלאל ירושלים