משדרים על הקצה
בניינים קורסים בשידור חי, פטמות קופצות על המסך, נשיא על הטוויטר ומהפכים לעיני מיליונים. העשור המסתיים היה רווי ברגעי טלוויזיה קיצוניים. סמדר שילוני מסכמת את הגדולים מכולם
העשור שמסתיים ממש בקרוב, הכיל לא מעט רגעים טלוויזיוניים בלתי נשכחים, חזקים ואפילו חריגים. לכולם משמעות לגבי מקומה של הטלוויזיה בחיינו, אבל העשור הזה עומד דווקא בסימן האינטרנט. שני המדיומים הולכים ומתהדקים, ולא פעם אירוע טלוויזיוני צובר תאוצה בזכות נוכחותו ברשת. בה, ובמוצרי ה-VOD וה-TIVO למיניהם, שמנציחים את הרגעים ומבטיחים שהם יישארו איתנו לעד, זמינים בכל רגע.
למרות שהם נחשבים למדיומים משלימים, ועדיין - ביותר בתי אב יש טלוויזיה ממחשבים המחוברים לאינטרנט. רגע לפני חילופי הלפיד, הנה מצעד הרגעים הטלוויזיוניים המשמעותיים, הקיצוניים והבלתי נשכחים של העשור האחרון.
יותר ריאליטי מריאליטי: אסון התאומים
לא משנה איך תסתכלו על זה, סיקור אסון התאומים הוא הרגע הטלוויזיוני הזכיר והקיצוני ביותר בעשור האחרון. כל התנאים חברו יחד כדי להעניק לכיסוי הטלוויזיוני של האסון את התואר המפוקפק הזה. העובדה שהאירוע קרה בלב ניו-יורק, בבטן התקשורתית של אמריקה, ההלם בתקשורת, המעורבות הרגשית והרצון העז לפרוק ולשתף, הטכנולוגיה שאפשרה סיקור כמעט מכל נקודה בעיר וכמובן פוטנציאל הרייטינג והרצון לספק את רעב הצופים. כל אלה מתמצים בסיקור המתמשך של אסון ראשון בשרשרת אסונות שהגיעו בהמשך העשור, כולל הוריקן קתרינה והצונאמי בתאילנד.
יותר מכל המחיש הסיקור את האופן בו הטלוויזיה האמריקנית בונה מיתוס כמעט תוך כדי שידור חי. המראות סיפקו תפאורה מושלמת: אנשים קופצים, שני בניינים סימבוליים ופנטסטיים שקורסים, כבאים אמיצים, אזרחים מאובקי פנים מול רוע טהור שסימלו בין-לאדן וחבורת המזוקנים שלו. מה זה אם לא סרט אסונות הוליוודי שקרה במציאות?
באופן אירוני, הטלוויזיה לא שימשה רק את האמריקנים המיואשים שחיפשו מידע והזדהות, אלא גם את בין-לאדן עצמו, שמן הסתם ידע שהמופע הגרנדיוזי שלו יזכה לסיקור עצום וביקש להעביר דרכו מסר. על פי אחת מהקונספירציות, תזמון הפער בן 17 הדקות בין פגיעת המטוס הראשון לשני, אמור היה לאפשר לצוותי הטלוויזיה להיערך ולכסות את הפגיעה השנייה.
אסון התאומים הוא אחת הצלקות העמוקות של ארצות הברית, והסיקור הטלוויזיוני, מקיף ומלא אמוציות, הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרון הלאומי. אולי זה לא מקרה ששנה לאחר האסון לבלב פתאום ז'אנר טלוויזיוני שכבר היה קיים, אבל פתאום השתלט על כל חלקת מסך פנויה, ז'אנר שהתבסס על רגעים בלתי מתוסרטים, אנשים בתנאי לחץ, סערת רגשות ומציצנות, ושזכה לשם הכה-הולם, "ריאליטי".
הווידוי: לטרמן מדבר בשידור חי על הבגידה
האיש שלא דילג על אף הזדמנות ללעוג לפוליטיקאים בוגדניים, הגיע לרגע בו עליו להניח את התפוח על הראש של עצמו, ולקוות שהחיצים של המתחרים שלו יהיו מדויקים לפחות כמו אלה שלו. דיוויד לטרמן, מגיש הלילה המוערך והשנון של CBS, הודה השנה בשידור שקיים רומן עם אחת העובדות שלו, התנצל בפני אשתו בשידור והצהיר שהוא מתכוון לעשות מאמץ ולשקם את היחסים.
לטרמן מתנצל בשידור. הווידוי טשטש את גבולות המציאות (צילום: AP)
זאת לא היתה מחווה של רצון טוב, או לפחות לא רק. ללטרמן היה העונג להיות מטרה לניסיון סחיטה על ידי בן זוגה של הפילגש שלו, והוא העדיף להתוודות מאשר לשלם. הוא ניצל את הבמה הציבורית שלו והפך את הווידוי לעוד מיני-אייטם שהגיש בסגנון האדיש והזחוח שלו, ודקה שלמה עברה עד שהקהל הבין שמדובר בסיפור אמיתי והפסיק לצחוק.
הווידוי הטלוויזיוני של לטרמן השיג את המטרה: הוא ניטרל את העוקץ מהסחיטה, לטרמן עצמו יצא חלק והרייטינג זינק. הצופים שלו קיבלו עוד שיעור בטשטוש הגבולות בין מציאות לבידור בטלוויזיה. האם אמינות הסאטירה של לטרמן נפגעה? הזמן יגיד.
כנגד כל העולם: האולימפיאדה בסין
מופע פתיחת האולימיפאדה בבייג'ינג היה מרהיב, מדויק, מדהים, מהפנט, כמעט בלתי אנושי. סין רצתה להוכיח לעולם המערבי שהיא ראויה, וכמו תמיד היא עשתה את זה הכי גדול, הכי אחיד, הכי מתוקתק.
הטענה שבקיום האולימפיאדה בסין מעניק העולם הכשר למשטר הנוכחי (מה שגרר השוואות לקיום אולימפיאדת ברלין ב-1936 בשעה שעדיין היתה בירת גרמניה הנאצית) לא עצרה את שידור המופע לשני מיליארד צופים בעולם. הזיקוקים נורו, הלפיד ריחף, והילדה הסינית שרה עם פלייבק. הדבר היחיד שלא הועלם לטובת האירוע היה זיהום האוויר, מהגבוהים בעולם.
אמריקה במערומיה: ג'נט ג'קסון חושפת
מופע המחצית בסופרבול 2004 היה הדבר האחרון שהצופים ציפו לו. בסוף הדואט של ג'נט ג'קסון וג'סטין טימברלייק שלח ילד הפלא יד אל חולצתה של ג'קסון ותלש חלק ממנה, מה שאפשר לשד של ג'קסון להישמט, כשהפטמה מחופה בעיטור מתכת, לחצי שנייה שלמה. לימים תיזכר הפרשה כ"Nipplegate", אך באותם ימים היא כנראה לא הצחיקה אף אחד.
טימברלייק וג'קסון. הפיטמה ששינתה את הטלוויזיה (צילום: MCT)
אמריקה סערה. 90 מיליון צופי הסופרבול היו מאוד לא מרוצים, מה שהתבטא במאות אלפי תלונות וקנס עצום שהטילה הוועדה הפדרלית לתקשורת על CBS, שנשבעה שלא היה לה מושג שג'קסון תתערטל בפומבי. טימברלייק התנצל, ג'קסון סירבה. שבוע לאחר מכן אימצו רוב רשתות השידור את מדיניות ההשהייה, שמאפשרת להם מאז להשתלט על איברים מוצנעים בשידור חי.
יותר משהאירוע חשף את השד של ג'קסון הוא חשף את אמריקה השמרנית, הצבועה, זאת שהפכה את הקטע לנצפה ביותר ב-TIVO עד אז, אבל בריש גלי הודיעה שמדובר בתועבה. זאת שביקשה למשוך למסך גברים צעירים ולהרוויח כסף טוב, זאת שלא צייצה כשבריטני התנשקה עם מדונה או כששר לבשה רשת, אבל התנערה מג'קסון וטימברלייק ברגע שגאתה המחאה הציבורית. אנשים בחליפות וקסדות שמכסחים אחד את השני במכות על הדשא, בתחרות על כדור אליפטי, הרבה יותר ראויים לשידור, כמובן.
אובמה: הנשיא האינטראקטיבי הראשון
ארצות הברית לא יכלה לאחל לעצמה כזה שיפור. אחרי שתי קדנציות מביכות של ג'ורג' בוש היא קיבלה נשיא דור שלישי, כולל אינטרנט, כולל מצלמה. ביל קלינטון היה נשיא כריזמטי, שרמנטי, וכולם התעלפו כשהוא ניגן בסקסופון או ליטף את סוקס. אבל אובמה לעומתו הוא שדרוג מטורף: לא רק מסתדר עם הטלוויזיה, הוא שוחה בה ומנווט אותה, עד כדי כך שבקמפיין הבחירות של המתחרים שלו נטען שהוא למעשה סלבריטי.
אבל אובמה לא עצר בבחירות. הוא המשיך לנצל את המדים והגיע לראיונות אצל ג'יי לנו ודיוויד לטרמן כדי לקדם את תוכניותיו,
ויהיה גם מי שיגיד שלא פלא שאובמה נחמד כל כך אל המסך הקטן, בהתחשב בעובדה שהוא זה שהכשיר את הקרקע לבחירתו לתפקיד: הסדרה "24" הרגילה את האמריקנים לרעיון של נשיא שחור בחצי הראשון של העשור, ואולי זרעה את זרעי המהפכה.
טירוף חושים: קרוז אצל אופרה
ללא ספק, רגע מכונן. בכל זאת, לא כל יום זוכים לראות התחרפנות של כוכב אמריקני בשידור. קרוז הגיע לספה של אופרה רגע אחרי שהכריז על אהבתו לקייטי הולמס, מי שעד אז סבלה מחיכוך יתר עם הדמות של ג'ואי מ"דוסון קריק".
קרוז ואופרה. משיגנע (צילום: רויטרס)
ההופעה של הכוכב אצל אופרה כללה זינוקים על הספה, כריעות ברך, ניסיון לנטוע את אופרה בספה, להביס אותה בהורדות ידיים, צחוקים פראיים וגרירה של הולמס עצמה אל חלון הראווה של הטלוויזיה. מערכת היחסים הזאת, שצצה משום מקום, לוותה בשמועות על אודישנים שערך קרוז לנשות הוליווד לתפקיד הנחשק של זוגתו.
בין אם קרוז השתמש בתקשורת כדי לגבש את תדמיתו החדשה ובין אם לא, הרגעים המענגים שלו על הספה סימנו סוג של משבר בדימוי הפלסטי שלו, וגם הוכיחו שככל שהכוכבים גדולים יותר, אנחנו משחררים להם חבל קצר יותר. שלוש שנים אחרי, כשהחוזה שלו עם "פרמאונט" בוטל וקרוז נתפס בעיקר כסיינטולוג משיגנע, הוא התחרט על הרגעים בהם קיפץ על הספה.
אמריקן ביוטי? מבּוֹיל ועד עבדול
שני רגעי ריאליטי אירעו רק בשנה האחרונה מייצגים שני קצוות בז'אנר, שהוא אולי הקבלן הראשי של הרגעים הטלוויזיונים הקיצוניים. בשניהם נכח סיימון קאוול, האיש שהביא את "פופ איידול" הבריטית ואת "אמריקן איידול".
המופע של סוזן בויל ב"Britain's Got Talent" הפך תוך שעות מרגע ש"דלף" לרשת, לווירוס המדבק ביותר השנה באינטרנט. למעשה מדובר בהצגה מופקת היטב של קאוול, שהשכיל לקחת את הטענה שמופנית נגד הטלוויזיה על שיפוט ראשוני פזיז, ולהפוך אותה לאגדה מושכת רייטינג. לכאורה איזה יופי, הטלוויזיה מכה על חטא ההתנשאות. בפועל, קיבלנו לקח אמריקאי מאוד: אף פעם לא מאוחר להגשים חלום, אל תתנו למראה החיצוני להטעות ושאר קלישאות הוליוודיות.
כמובן שרגע לאחר שהמעמד נסחט עד תום, עברו על בויל שרשרת מעצבי-כל-מיני-דברים, והעבירו אותה מהפך ויזואלי, כי בכל זאת, גבול יש.
קאוול, ג'קסון, עבדול והמנחה סיקרסט. כמה שירים היו שם? (צילום: רויטרס)
הרגע השני שייך ל"אמריקן איידול", שעלתה לאוויר בארה"ב בשנת 2002, שינתה את פני הטלוויזיה (23 מיליון צופים בתוכנית גמר) ואת החיים של אחת, פאולה עבדול, שעד אז נחשבה ללא יותר מזמרת שיכורה.
השיא הגיע בעונה השביעית, כשכבוד השופטת נתנה בשידור את תוצאות השיפוט שלה לשני שירים שביצע ג'ייסון קסטרו. הבעיה: קסטרו ביצע רק שיר אחד.
האירוע הרתיח את קדירת הספקולציות על קונספירציית הריאליטי. עד כמה ההפקה מתערבת? האם היא מכתיבה לשופטים את התוצאות? עבדול טענה שבאותו יום הגיעה מוקדם לאולפן והספיקה לשמוע את קסטרו מבצע שני שירים, ועליהם ביססה את הביקורת. השנה היא הודיעה על התפטרותה, ומשפע ההצעות שחיכו לה אפשר להבין שמתוכננות או ספונטניות, הפתעות בשידור עושות לריאליטי רק טוב.
ואלס עם באשיר: הראיון הגורלי של מייקל ג'קסון
אי אפשר לסיים בלי קצת צהוב בריטי מהוגן. אם תשאלו את המנהל האישי של מייקל ג'קסון, הראיון עם מרטין באשיר היה הרגע בו ג'קסון החל למות.
יום אחד ב-2003, צלצל באשיר לאורי גלר, החבר הכי טוב של ג'קסון, וביקש שיסדר לו את הראיון. גלר, ואחריו ג'קסון, השתכנעו שבאשיר הוא האיש המתאים להוביל סרט דוקומנטרי על מלך הפופ. המראיין התלווה לג'קסון תקופה קצרה, כולל ביקורים אינטימיים ב"נוורלנד", וראיין אותו ממושכות.
התוצאה: סרט בגוון צהוב עמוק, המציג את ג'קסון כאדם לא שפוי, מדאיג, שישן באותה מיטה עם ילדים שמבקרים אצלו באחוזה. בעקבות השידור הוגשה תביעה נגד ג'קסון על ידי משפחת אחד הילדים, ובעקבותיה התגלגל האירוע המשפטי בו נחשד ג'קסון בהתעללות מינית בקטינים.
ג'קסון יצא זכאי, אבל ברקע הדהד רגע טלוויזיוני מסעיר ומעורר תהיות נוסף מהעשור האחרון - מייקל ג'קסון מנופף בילד שלו מבעד לחלון חדר המלון שלו.
כל זה היה רק עוד מקרה של דוקומנטריה עגומה, אלמלא מה שקרה לאחר שידור הראיון: ג'קסון פרסם קלטות ובהן מחמיא לו באשיר על היותו אבא נפלא, ונשבע שיחסיו עם ילדיו "ריגשו אותו עד בכי". ההמשך היה צהוב עוד יותר וכלל אינסוף ראיונות וכתבות תגובה, אך סופו של העשור היה גם סופו של ג'קסון, שאולי במידת מה היה ידוע מראש.
