נהנים משני העולמות

המהפכה הדיגיטלית / ארז דבורה

זהו, בוודאות כמעט מוחלטת, העשור האחרון שבסופו הקולנוע עדיין נעזר בטכנולוגיה של צילום בפילם. המהפכה הזוחלת שהופכת את הקולנוע למדיום דיגיטלי מצויה בעיצומה ומשפיעה על כל היבט של העשייה - סוג הסרטים, תהליך ההפקה, משחק, בימוי, פוסט-פרודקשן, הפצה וצריכה.

הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת ליצור חזיונות פנטזיה מרהיבים ומרגשים, כמו אלו שפתחו את העשור בטרילוגיית "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון. אך כל הצלחה כזו גוררת בעקבותיה עשרות כישלונות. הוליווד מצויה בסכנה מתמדת של התמכרות לטכנולוגיה, התפלשות באשפה הקולנועית של במאים כמו מייקל ביי ("הרובוטריקים") וסטיבן סומרס ("ואן הלסינג"), משחקי מחשב שהתחפשו לסרט, עם עלילה בלתי קיימת, קינטיקה בלתי פוסקת, עריכה תזזיתית ובוז מוחלט לכל דבר אנושי.

"שר הטבעות". כל הצלחה גוררת כשלונות

הוליווד מנהלת מלחמת מאסף כנגד טכנולוגיות בידור חדשות הפולשות לתוך הבתים, גוזלות זמן וכסף שיועד בעבר לצפייה בסרטים. הפחד מפני הלא ודאי מוביל למערכת הפקה המכורה למחזורים, שחזורים, והתנעות מחודשות של סדרות סרטים שמיצו את עצמן. קהל היעד, אם לא מבחינת גילו, לפחות מבחינת יכולותיו השכליות, נעשה צעיר ונבוב יותר ויותר. האם הקולנועי יתנוון לכדי אי רלוונטיות במאה ה-21?

הספקטקל של הקולנוע ההוליוודי עומד בעשור זה בצילו של הספקטקל הטרוריסטי - הרגע בו התרסקו המטוסים לתוך מגדלי התאומים. אירוע הקריסה ומותם של אלפים ממשיך להדהד בסרטי העשור.

רגע זה של "מציאות" נתפס, באופן בלתי נמנע, כסוג של דז'ה וו, כהעתקה של דימויי החורבן בסרטי האסונות. הטרוריסטים שביצעו את המתקפה הם אולי הצופים הנלהבים ביותר של חזיונות ההרס בקולנוע האמריקני. כל מה שרולנד אמריך ("2012") מנסה לעשות בסרטיו, הם הצליחו לעשות בפועל - "יצירת אמנות" לקהל של מיליארדי צופים בכל רחבי העולם. חלקם צופים בבעתה, חלק לא מבוטל מהם בהנאה גלויה.

האתגר של הוליווד, כמערכת האמונה על יצירת מוצרי בידור, הוא מציאת דרך להתמודד עם החיזיון שהניע את התנהלותה הפוליטית והמדינית של ארצות הברית במהלך העשור.

הטובים בבמאי הוליווד השכילו להשתמש בכוחו של הספקטקל לא רק כמקור לפנטזיה רגרסיבית, כבידור מנחם על עולמות בעלי בהירות מוסרית וצדק שידו על העליונה, אלא כהשתקפות מורכבת של ההווה התרבותי והפוליטי בעשור זה. גישה מתוחכמת שהופכת את הפנטזיה למציאותית ואפקטיבית יותר בהיותה נובעת מהמימדים הפנטסטיים במציאות.

סטיבן שפילברג עיצב את דמויי החורבן של "מלחמת העולמות" (2005) בהשראת מראות ההרס של המגדלים. כריסטופר נולאן הפך את "האביר האפל" (2008) לדיון מורכב ואמביוולנטי בשאלות של סדר מול כאוס חברתי, טכנולוגיות מעקב והפעלת כוח למען החברה וכנגדה.

ב"אווטאר" של ג'יימס קאמרון (2009) יש בבואה של המדיניות הצבאית האמריקנית והצגת אפשרות, לדמויות כמו גם לצופים, לחוות עולם זר בעורו של גזע אחר. שלושה מטובי הקולנוענים השבים ומוכיחים, כל אחד בדרכו, כי טכנולוגיה ויצירתיות אינן סותרות זו את זו. בידור אינטנסיבי ורלוונטיות תרבותית, ניתנים לשילוב.

ומילה אחרונה - רשימה זו לא עוסקת בבחירת סרטי העשור, ובכל זאת יש לציין סרט אחד שכולו אנטיתזה לספקטקל ההוליוודי. סרט שהוא משל רב עוצמה על לבטים מוסריים והתגלות דתית. סרט שנפתח ומסתיים בשוט באורך שש דקות שבו מתרחשת זריחה (בהתחלה) ושקיעה (בסיום), המוצגות במשך הזמן הטבעי שלהן ללא כל ניסיון להעצמת הדימוי על ידי מניפולציה דיגיטלית. חיזיון מרהיב של יופיו האינסופי של הטבע הממסגר את העולם האנושי המורכב והכואב. אסור לשכוח שיכול להיות גם קולנוע אחר, ו"אור חרישי" (2007) של קרלוס רייגאדס, הטוב שבסרטי העשור, שב ומוכיח זאת.

בין תיעוד ובדיון / שמוליק דובדבני

למי שהזדרזו להספיד את אמנות הקולנוע, העשור הראשון של המאה ה-21 הוכיח את ההיפך. למרות פריצות דרך המרשימות בתחום הטכנולוגי - המרכזית שבהן, “אווטאר" של ג'יימס קמרון, היא זו שגם חותמת אותו - היה זה עשור של הישגים אמנותיים יוצאים מן הכלל, אחד מהם מגיע אפילו מישראל.

אין עניינה של רשימה זו בסרטים ההוליוודיים זוכי האוסקר ושוברי הקופות (שכמה מהם, כמו "מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד, ראויים בהחלט להימצא בה), אלה המוכרים ועטורי הכיבודים, אלא בסרטים מסחריים פחות, חלקם סרטי פסטיבלים בלבד, שאתגרו במהלך העשור שחלף את אמנות הקולנוע.

"הרמונויות ורקמייסטר". אלגוריה מכשפת

אחד כזה הגיע מהונגריה, מדינה שהעמידה כמה מהיוצרים המעניינים בקולנוע העולמי כיום. זהו "הרמוניות ורקמייסטר" (2000) של בלה טאר ההונגרי, אלגוריה מופשטת וכבדת ראש, בשחור-לבן מפעים ובסיוע תנועות מצלמה ארוכות-ארוכות ומהורהרות, שמתרחשת בכפר קטן, בוצי וקודר (האתר החביב על טאר בסרטיו) שאליו מגיע קרקס נודד המציג לראווה פגר לוויתן.

יותר משהסרט פעל ברמה הסיפורית, הוא כישף את הצופה באוצר הדימויים החזותיים המהמם שלו ובהיבטיו הרוחניים שהפכו אותו ליצירה החורגת מעבר לכל מה שראינו בקולנוע - שילוב נשגב של זמן וחלל לכדי חוויית צפייה טרנסצנדנטית.

"טרומן קפוטה". בין מתעד למתועד

כמה מהסרטים הטובים של העשור השכילו, כל אחד בדרכו, לייצר הרהור על מהות התיעוד הקולנועי ועל הגבולות ההולכים ומטשטשים בין תיעוד ובדיון. “אמריקן ספלנדור" (2003) של הצמד רוברט פולצ'יני ושרי ספרינגר ברמן נדרש לדמותו של הארווי פיקאר שהפך את עצמו לגיבור חוברות הקומיקס שלו, כבסיס לדיון על זהות בין בדיון למציאות, תוך הפגנה של חדשנות צורנית.

"טרומן קפוטה" (2005) של בנט מילר, עסק בדרכו המבריקה בקשר הסימביוטי שבין מתעד למושא התיעוד שלו, בתלות ההדדית ביניהם, ובקיום שהם מעניקים זה לזה, ו“עשר" (2002) של עבאס קיארוסטמי האיראני, שבאמצעות שתי מצלמות דיגיטליות קטנות שהותקנו על גבי לוח המחוונים של מונית המתניידת ברחובות טהרן, ו"תיעדו" עשר שיחות שמנהלת שם הנהגת עם נוסעיה, יצר מחשבה בתנועה מתמדת שביקשה להגדיר מחדש את אמנות התמונה הנעה, לא פחות.

זה היה עשור שבו המושגים של טראומה ואשמה (בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים והמלחמה בעיראק) התמקמו במרכז השיח התאורטי והתרבותי. מהדיון הזה נבעו כמה מהיצירות הגדולות בתולדות העשור.

מחד, "מחבואים" (2005) של האוסטרי מיכאל הנקה, שייצר זיקה מרתקת בין אשמה מודחקת ומבט המצלמה, ומאידך - "ואלס עם באשיר" (2008), כן, אחד משלנו, שעיבד את העיסוק בחוויה טראומטית, אישית וקולקטיבית, לכדי חזון פורץ דרך באותו ז'אנר כלאיים הקרוי אנימציה דוקומנטרית. החיבור בין שני הסרטים הללו - התיעודי והבדיוני - נבנה על בסיס מה שניתן אולי לכנותו "אסתטיקה של וידוי ואשמה".  

"תיבה רוסית". כוחה של תנועת מצלמה אחת

פריצת דרך אמנותית אחרת נרשמה בסרטו של אלכסנדר סוקורוב, "תיבה רוסית" (2002), שמורכב מתנועת מצלמה רציפה אחת שנמשכת לכל אורכו (96 דקות). הסרט מתרחש כולו במוזיאון ההרמיטג' בסנט פטרבורג, משכנן של אוצרות אמנות והיסטוריה רוסית, ונושאו הוא 300 שנה של ההיסטוריה הלאומית, שמובאות דרך התנועה החלקה והמתמשכת של מצלמת steady-cam דיגיטלית, וכן כניסתם ויציאתם המתוזמנת היטב של כ-2,000 משתתפים.

כך, באמצעות השוט הארוך ביותר בתולדות הקולנוע, יצרו סוקורוב וצלמו טילמן בוטנר טור-דה-פורס קולנועי שאין דומה לו בראוותנותו, שבה בעת מעצב את המקבילה האסתטית המושלמת לייצוג ההיסטוריה ומהלכה.

"היסטוריה של אלימות". הטראומה במיטבה

העשור הזה, המאה הזו, נפתחו באירוע המכונן של קריסת מגדלי התאומים. "היסטוריה של אלימות" (2005) של דיוויד קרוננברג היה הסרט שהעניק את

הביטוי המזוקק ביותר מבין אינספור סרטים שהופקו במהלך העשור להשפעתה של החוויה הטראומטית הזו על הנפש האמריקאית (זאת, אף שאירועי 11.9 כלל אינם מוזכרים בו).

סיפורו של העשור הנוכחי הוא סיפורו של הקולנוע המנסה להמציא את עצמו מחדש. ואם העשור הזה נחנך באופן רשמי עם אירועי היום ההוא בספטמבר, שהוכיחו שהמציאות עולה על כל מה שמסוגל הדמיון ההוליוודי לספק - הוא או-טו-טו נחתם בזעקת הקרב של זה האחרון.

• לכל כתבות סיכום העשור בתרבות