שתף קטע נבחר

נאמנותו של החייל לבורא עולם

דווקא מכוח הנאמנות של החייל הדתי לתורה ולערכי הציונות הוא משרת בצבא, וכפי שקבע בג"ץ: ערכי מוסר מונעים ביצוע פקודה בלתי חוקית בעליל

הפגנות השלטים של חיילי חטיבת כפיר ושמשון, מהוות מרד בוטה וחמור מאוד שפוגע בבסיס המשמעת הצבאית ובחובה להימנע מכל פעילות פוליטית במסגרת צה"ל. חיילים אלו ראויים לעונש חמור, נוכח נסיונם להפוך את הצבא למחנה צופים ולכיכר הפגנות. הפגנה במדים למען סרבנות, חמורה שבעתיים מסרבנות בפועל, ולו רק עקב היותה מחאה שמקומה בכל מקום שהוא - חוץ מאשר במסגרת הצבא.

 

אך אהוד ברק הפך את בעיית המשמעת החמורה הזאת למלחמת דת. במקום להעניש במלוא החומרה את החיילים המורדים, החלו הוא ואנשיו בתמיכת התקשורת, "לחפש" את ראשי הישיבות המסיתים כביכול את החיילים לפעולות אלו. ראשי הישיבות הסוררות נקראו למסדר היטהרות של הכאה על חטא וחזרה לתלם המשמעת הדתית בפני הריבון החילוני. בהקשר זה קשה שלא להיזכר בווידויים הכפויים של מתנגדי המשטר הקומוניסטי בשנים האפלות של הדיקטטורה הסטליניסטית.

 

במסגרת ההעצמה המכוונת של הבעיה, הפכה הפגנתם של מספר חיילים לבעיית הנאמנות הכפולה. כביכול, חייל דתי לא יכול להיות חייל טוב וממושמע כאשר הוא פועל מתוך נאמנות לרב שלו, בעוד הוא חייב להיות נאמן אך ורק למפקדו ולצבא.

 

אך לחייל הדתי אין כל בעיה של נאמנות כפולה. יש לו נאמנות אחת בלבד, והיא הנאמנות לבורא עולם, לתורתו ולמפרשי התורה לדורותיהם, הם הרבנים. על כך מסכימים כל הרבנים, החל במתונים ביותר וכלה בנטורי קרתא. החייל הדתי לא יישמע למפקדו אם ייאלץ לבחור בין ערכיו הדתיים לפקודות הצבא, גם אם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו ידרוש זאת.

 

אך דווקא מכוח הנאמנות של החייל הדתי לתורה ולערכי הציונות הנובעים ממנה - הוא משרת בצבא, מקבל את מרות מפקדיו ועושה זאת במסירות גדולה מאוד. במקום בו הצבא מתחיל לפלוש לעולם הדתי הערכי של החייל - מסתיימת נאמנותו, ומוטב לו לצבא לא להגיע לשם. לא מדובר באיום, אלא בהבנה בסיסית של סולם ערכים יהודי דתי. הריבון היחידי הוא האל ותורתו, והחובה להישמע לו חשובה מכל פקודה או ערך אחר.

 

הבנה זאת, לפיה עולם הערכים והמוסר נעלה יותר, מהווה יסוד בחשיבה הדתית והחילונית כאחד. על רקע תפיסה זו העניק המחוקק סמכות לבית המשפט העליון לבקר ואפילו לפסול פקודות של מפקדי הצבא מנימוקים מוסריים ומשפטיים. לכן על החייל לסרב לפקודה שדגל שחור מתנוסס עליה, ולכן אסור לירות על מנת להרוג במפירי עוצר, כפי שהתרחש באירועי כפר קאסם. הנאמנות לעולם המוסר גבוהה ומחייבת יותר מהנאמנות למפקד ולצבא. אוי לנו אם לא זה היה המצב.

 

ביסוד הסערה האחרונה עומדת מגמה פוליטית להביא לגירוש יהודים מביתם ביהודה ושומרון, גם אם גירוש זה נעדר כל תכלית ותועלת. דווקא זה הינו אחד הנושאים המובהקים בהם התחושה המוסרית הבסיסית והתחושה הדתית הבסיסית אמורים לקבוע ברורות את הקווים האדומים.

 

לגבי ערבים, בג"ץ כבר אמר דברו כשאסר את גירוש מחבלי החמאס ללבנון, ואף את גירושה של משפחה אחת של מחבל מיהודה ושומרון לעזה. באשר לגירוש יהודים מגוש קטיף, הוא כמובן היה הרבה פחות נחרץ ואישר זאת, למרות העוול המוסרי הזועק לשמיים.

 

רבני ישראל כנושאי התורה נחלקו רבות בסוגייה זאת, כל עוד היה סיכוי לשלום במהלך. אפילו הרב עובדיה יוסף שהסכים לפנוי יישובים תמורת שלום סירב לתמוך בהתנתקות נוכח היותה חסרת כל ערך בטחוני או מדיני. כעת, כשהסכם שלום אינו אופציה ריאלית, אין כמעט רבנים התומכים בפינוי יישובים, וסכנת התנתקות ב' עדיין קיימת - הסירוב לפינוי הוא כמעט חובה דתית ומוסרית.

 

כשהופכים את בעיית הסרבנות לבעיית נאמנות כפולה, לא נותר לרבים בציבור הציוני דתי אלא ליישר קו עם הרב אליעזר מלמד, ולומר: "כולנו מלמד". כולנו מאמינים שהתורה מהווה ערך עליון בחיינו, ואם מתקיים ויכוח הלכתי בין הרבנים בנושא פינוי יישובים - מוטב להם למפקדים לא להתערב בו כפי שעשה אהוד ברק לאחרונה, כפיל בחנות חרסינה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בעיית משמעת שהפכה למלחמת דת
צילום: אסף פריד
מומלצים