"כנראה שזו היתה שנה נאיבית"

ארקדי דוכין נולד ביום שבת. מכיוון שלא יצא עיתון באותו יום, הפגשנו אותו עם העיתון של יום המחרת. בעיתון הזה, של יום ראשון, 2 ביוני 1963, פורסמה בעמוד הראשון כותרת בעניין חיסול בית כנסת במינסק. היום, ממרחק השנים, דוכין עדיין מתחבר לסיפור: "זה קרה בדיוק 100 קילומטר מהעיר בברויסק שבה נולדתי", הוא מספר. "למעשה, מינסק היא עיר הבירה של המדינה שבה נולדתי, בלרוס, רוסיה הלבנה, אזור אנטישמי ואלים כלפי יהודים. מאוד התביישתי ופחדתי שאני יהודי. השירים תמיד הצילו אותי. מה שמנחם הוא שאז הרסו כל מה שקשור לדת. לא רק בתי כנסת, גם כנסיות. וכל מה שניסו למחוק שם, מצאתי פה בישראל".

"צריך להתרגל לחשוב על האחר". דוכין והכותרת (צילום: תומריקו)

גם הכותרת "התשובה למוסקבה: פירוז גם מנשק קונבנציונלי" מעוררת בדוכין, החובק אלבום חדש, אמוציות. הידיעה עוסקת ביוזמה סובייטית המציעה לפרז את אזור המזרח התיכון מנשק לא קונבנציונלי. "כנראה 1963 היתה שנה נאיבית. כי לא רק שלא פירקו את הנשק, אלא בנו יותר מאז. היו כמה אנשים נאיביים לפי ההתכתבות ביניהם. כואב לי, כמי שהגיע לישראל ישר למלחמת שלום הגליל, שגם בשנה שבה נולדתי רוב הכותרות עסקו בנשק שפיתחו. איפה זה ואיפה השיר של אריק איינשטיין - 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי'.

"לגבי השירים שלי", הוא ממשיך, "אני טוען שקודם כל הבעיות שלנו זה האגו והכל בא מתוכנו. צריכים להתרגל ולחשוב על האחר. כל יום אני קם ומייצר שיר בסגנון 'ואהבת לרעך כמוך', כי זה כלל שהופר עם השנים. רוב הכותרות של 63' עוסקות בנשק, איזה פחד. ואני חושב בשירים איך אני יוצא מתוך עצמי לטובת האחר".

ידיעה נוספת שכיכבה בעמוד הראשי - "הכדורגלן הבריטי סטנלי מתיוס המריא הבוקר מלוד ללונדון" - פשוט לא עושה לדוכין כלום. "אף פעם לא סבלתי ספורט", הוא מכריז, "וכנראה שכבר ביום שבו נולדתי ממש לא סבלתי את זה".