בין ישיבות ההסדר לאחים המוסלמים
אם מנהיגי הציבור הדתי לא יתעשתו, אנו עלולים למצוא עצמנו עם גרסה מקומית של ארגון טרור שמאבקו יופנה פנימה, אל תוך המדינה והחברה הישראלית
רבים מחוקרי המזרח התיכון מביטים על המתרחש בעולם ישיבות ההסדר בדאגה. דבריו של הרב אליעזר מלמד וכן של זלמן מלמד והכרזותיהם של הקיצוניים בתלמידי ישיבות ההסדר מזכירים נשכחות. תהליכים דומים עברו על העולם המוסלמי בשנות ה-60 וה-70 והובילו לטרגדיה.
זה התחיל בהכרזה שמצוות האל גוברות על חוקי המדינה, והסתיים בארגון אל-קאעידה ובג'יהאד העולמי. ההשוואה לאחים המוסלמים ודאי תראה לרבים מקוממת ומעליבה, אבל אני מקווה שמנהיגי המתנחלים ורבני ישיבות ההסדר יצליחו להתעלות מעבר לרגשות האנטי-מוסלמיים ולראות את הסכנה שאורבת גם להם. במצב הנוכחי של תרבות דתית-צבאית של ישיבות ההסדר, המאבק המסתמן על לב הארץ הקדושה ומנהיגי ציבור שאינם בוררים מילים, נראית הסכנה של צמיחת ארגון ג'יהאד קרובה ומאיימת.
תנועת האחים המוסלמים של עד אמצע המאה ה-20 דמתה מאד לציונות הדתית של גוש אמונים – קבוצה דתית מודרנית בעלת ערכי משפחה וחברה שמרניים שאינה כופרת בריבונות המדינה ומעוניינת לפעול במסגרתה. חברים בתנועת האחים התנדבו לצבא המצרי ולחמו בשורותיו נגד ישראל, ורבים בקבוצת הקצינים החופשיים שתפסה את השלטון במצרים ב-1952 היו קשורים לאחים המוסלמים בצורה זו או אחרת.
אולם בשלב מוקדם התעוררו מתחים בין התנועה לבין החונטה השלטת. שנתיים אחרי תפיסת השלטון נעשה ניסיון להתנקש בעבד אל-נאצר, ומאז הלכו היחסים והידרדרו. האחים החלו להפגין בהמוניהם נגד עוולות השלטון והמדינה פעלה בכל האמצעים, כולל כליאת אלפים כדי להשחיר את תדמיתם ולבלום את פעילותם. בדומה למתרחש אצלנו, חלק ממנהיגי התנועה קראו לפעולה קיצונית יותר ולמאבק נחוש נגד המדינה.
האיש שהעניק כיוון ברור לתנועה הזאת היה סַיִיד קוּטְבּ, מחנך ומרצה לספרות שהצטרף לאחים המוסלמים וישב גם הוא בכלא באותן שנים קודרות. בספר בשם "ציוני דרך" שכתב בכלא הסביר קוטב לחבריו שהמדינה איבדה את דרכה. היא התנתקה לחלוטין מן הערכים הדתיים הבסיסיים והפכה למדינה כופרת. עיקרה של הדת, טען, הוא ההכרה בריבונותו המוחלטת של האל, ובעליונותה על חוקי האדם. מצרים המודרנית, וכמוה מרבית המדינות המוסלמיות, שכחו את האמת הפשוטה הזאת. המסקנה המתבקשת היא שהמאמין האמיתי צריך לדחות את ריבונות המדינה הכופרת ולפעול כדי להחזירה לדרך הישר.
מכאן הייתה הדרך קצרה לרעיון שמאוחר יותר נודע בשם "תַכּפיר והִג'רה", כלומר: "הכרזה על כפירה והגירה". הדוגלים בכך קראו למאמינים להכיר בכך שהם חיים בתוך חברה כופרנית ולהתנתק ממנה. הם הזכירו שהנביא מוחמד שמצא את עצמו במצב כזה במכה עובדת האלילים היגר ממנה לעיר מַדינה וזו קיבלה אותו כמאמין. כך צריכים לפעול גם המאמינים של ימינו, טענו, אולם כיוון שהיום המולדת המוסלמית כולה לוקה בכפירה, על המאמינים לערוך את ההגירה בלבם פנימה – להציג עצמם בחיי היומיום כחלק מן החברה, ובסתר לקיים חברת נגד הפועלת להפלת המדינה.
עכשיו נדרש רק צעד קטן נוסף לעבר האידיאולוגיה של ארגוני הג'יהאד: אם אנו חיים בחברה שאינה מקבלת את הערך היסודי ביותר של קדושת הדת, האומה והארץ, אמרו לעצמם המיליטנטיים יותר בין המוסלמים, המסקנה היא שכמו הנביא בזמנו, עלינו לפתוח במלחמת מצווה כדי לטהר את הבית ולהקים אותו מחדש כבית דתי אמיתי. האויב הראשון שלנו איננו הנצרות או הציונות, אלא הכפירה הדתית. ואכן חלק גדול מפעילי הג'יהאד בחרו לפעול בראש ובראשונה בפעולות טרור נגד המדינות הערביות והמוסלמיות בהן נולדו.
המאבק המתנהל בימים אלה בין מערכת הביטחון לבין ישיבות ההסדר דומה במידה רבה לתהליך שהתחולל במצרים בין השלטון לבין האחים המוסלמים. ההתעקשות של המדינה על ריבונותה המוחלטת והיד הקשה שנקטה נגד המערערים על כך, תרמו במידה לא מעטה לתחושת הניכור בשורות האחים, וגם אצלנו נראה שהמהלכים הנוכחיים מגבירים את העוינות. בנקודה זו מנהיגי הציבור הדתי-ציוני עלולים לאבד שליטה על התהליך. אם לא יתעשתו במהירות אנו עלולים למצוא את עצמנו עם גרסה מקומית של ארגון טרור שמאבקו יופנה פנימה, אל תוך המדינה והחברה הישראלית.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח תיכון, אטוניברסיטת בן גוריון
לפנייה לכתב/ת 
