שתף קטע נבחר

עשרה בטבת: חסרי בית בגשם שוטף

"טבת הוא גם שיא החורף, אנשים בלי בית – הישנים בדרכים וברחובות, עלולים לקפוא כשהנטייה של האנשים בתוך הבית היא דווקא להסתגר מפני הקור. בבית, ובבתי המדרש". אלי ברקת קורא בי' בטבת לשבעים להכיר בצערם של הרעבים

מדוע לא נחרב הבית כבר בטבת? אומר המדרש: "אמר (הקב"ה): אם אני מגלה אותם בתקופת טבת, הרי הם לוקים בצינה ומתים. אלא אני מגלה אותם בתקופת תמוז, שאפילו הם ישנים בדרכים וברחובות, אין אחד מהם ניזוק." (איכה רבה, פרשה א')

 

תקופת טבת היא שיא החורף, אנשים בלי בית – הישנים בדרכים וברחובות, ניזוקים ואף עלולים לקפוא בלילות הקרים. הנטייה של אנשים בתוך הבית היא דווקא להסתגר מפני הקור. לא רק בבית, אפילו, בבתי המדרש – הלומדים בפנים, וחסרי הבית קופאים בחוץ. ודי לנו בהלל הזקן שקפא כל הלילה על ארובת בית המדרש: "אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים". (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, ע"ב), ואם דמותו לא היתה מחשיכה להם את בית המדרש, לא "פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה" (שם), ולא היו מקיימים נפש, ולא היו מקיימים עולם מלא.

 

יום צום הוא זמן, בו השבעים יכולים להכיר בצערם של הרעבים. עמנואל לוינס כותב: "לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי. פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת. להיות זר לעצמך ולזולת". (תשע קריאות תלמודיות, יהדות ומהפכה, עמוד 131) זהו הצער האמיתי, עליו מתווסף הקושי הפיזי, ודאי תוך תקופת הגשמים. מוטל עלינו, אם כן, לצאת מחוץ לבית המדרש, להרגיש את הקור, ולדאוג לחסרי הבית. הולדן ב"תפסן משדה השיפון" שואל: "לאן נעלמים הברווזים כשהאגם קופא?", התפקיד שלנו הוא לדאוג לחסרי הבית, לפני שהם קופאים.

 

ואולי נלמד ממידתו של הקב"ה - "שראשי נמלא טל – מהו נמלא טל?, אלא אמר הקב"ה – את חשבת שמיום שנחרב בית המקדש נכנסתי לבית שלי... – לא כך, שלא נכנסתי, כל זמן שאת בגלות" (תיקוני זוהר, פתיחת אליהו, הקדמה דף י"ז, ע"ב)

 

אלי ברקת, מנכ"ל ממזרח שמש – בית המדרש למנהיגות חברתית ויו"ר רשת בתי המדרש בישראל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: קובי קואנקס
חסר בית. ארכיון
צילום: קובי קואנקס
מומלצים