שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הסטיישן כמשל
    אלי פנגס חרש את אוסטרליה עם סובארו מודל 89' לטיול של פרידה מהחיים, המטיילים שפגש השאירו את חותמם בציורים על המכונית. להבדיל מהם, אחרי חמישה שבועות הוא גם מצא את הדרך בחזרה הביתה. בחזרה לחיים

    אחי הדוב

    העדות הנאמנה ביותר לנכונות ההצהרה של האיגלז בשורה האחרונה של "הוטל קליפורניה", לפחות בכל מה שנוגע לארטס פקטורי, באה בדמותו של ג' - בדואי מכפר בצפון הארץ, ואחד מהאנשים הראשונים שפגשתי הפעם במקום. הוא הגיע לאוסטרליה בטיול של אחרי הצבא, שכבר היה צריך להתחיל להיגמר; הוא דיבר איתי ליד שולחן העץ שבחצר ההוסטל כשתרמיל הגב שלו לצידו, והוא מוכן לעשות צ'ק־אאוט. הוא דיבר על איזה יופי וכמה רגוע זה שדוגמניות בלונדיניות מחייכות אליך ומנהלות איתך סמול טוק, אמירה חזקה מפה של בנאדם שבישראל מסומן באיקס ברגע שהוא פותח את הפה ויוצא לו משם מבטא ערבי. העיניים של ג' הבריקו, אבל ההבעה שלו היתה מודאגת והטון טרוד. איך אפשר לחזור מכאן הביתה לכפר, הוא שאל. איך אפשר להמשיך לחיות במקום שהוא לא כאן.

     

    אני מכיר את זה מצוין. קשה לך לנשום כשמתקרב סוף הזמן שלך בארטס פקטורי; זה כאילו שהאוויר כולו עומד להיגמר לך באמצע השאיפה. ו־ג' נתפס חזק: חלק מהלב שלו נותר בפקטורי לתמיד. ועכשיו הוא יצטרך ללמוד לחיות בלי החלק הזה בין אבני הריחיים הכבדות והמאובקות של החיים בכפר בדואי בגליל.

     

    כל מי שהיה שם והרגיש את מה שהרגיש ג' - וכמעט כל מי שהיה שם הרגיש את זה - ניסה להבין מה קורה לו ולמה דווקא שם. אני לא מתיימר לספק תשובה

     נחרצת, אבל אחרי שלוש פעמים במקום, נדמה לי שהקסם קשור בין היתר למיקום שלו. הארטס פקטורי מבודד ממרכז העיירה ומהחוף בדיוק באותה מידה; זה מרחק שאין שום בעיה ללכת ברגל, אבל לא תמיד מתחשק לך. וזה בסדר, כי יש במקום את כל מה שאתה צריך. מרחב מחיה, בריכת שחייה, קפה קטן שהוא גם קיוסק, ערסלים, שולחנות פול, ספות וכורסאות, מטבח, מגרש כדורעף, שולחנות פינג־פונג, מכונות שתייה וחטיפים. אפילו פרגולה שצופה לאגמצ'יק קטן עם ברווזים.

     

    אם מעולם לא הייתם, או שהייתם ושכחתם, אתם צריכים להבין שלהיות טייל זה לא פשוט. בטווח הארוך זה אפילו שוחק. הנסיעות, מזג האוויר, הדאגה היומיומית לאוכל, לניקיון, לכביסה, למקום לינה - הכל באוויר, בחוסר ודאות תמידי. אז להגיע פתאום למקום כמו הארטס פקטורי זה ברכה. אחרי כל הטרטורים והמינהלות אתה נופל פתאום על פגייה מגוננת שבה אפשר סופסוף לנוח ולהפסיק לדאוג.

     

    בשורה התחתונה, הארטס פקטורי הוא מלכודת דבש שעוצרת טיילים מלכת; נוודים שכל מטרתם היתה לנוע מחליטים שם שהדבר הנכון לעשות הוא לעצור. ברוב המקרים הם נשארים עם ההנד־ברקס למעלה לכמה שבועות או חודשים, וככה מתפתחת במקום מעין סצנה קבועה. הדמויות בה אמנם מתחלפות, אבל לא התפקידים: תמיד יש טבח שעובד בקפה וכבר הפך לחצי מקומי, בנות שתמיד מנקות את השירותים ובכלל שכחו מתי הן הגיעו, בנים שעובדים בגינון עם אותם מכנסיים קרועים ומאובקים ולא מצליחים להחליט שהגיע הזמן לעזוב.


     

    ותמיד יש גם ישראלי ראשי: המארח. זה שגר באוהל ומנגן בגיטרה ומרכז את רוב הפעילות והבלגן. סביב כל אלה באים והולכים עשרות טיילים כל שבוע. חלק מהם יישארו ויתברגו אל אחד התפקידים בסצנה, והעולם של הפקטורי כמנהגו ינהג.

     

    בעולם הזה הייתי עתיד לבלות את ארבעת השבועות שנותרו לי עד החזרה הביתה. כמעט כל בוקר הייתי מתיישב במגרש החניה הקטן ומצייר על האוטו; תוך זמן קצר קלטו כמה מהנוכחים במקום את הקטע, וכמה מהם הצטרפו אלי כשותפים קבועים. אחר הצהריים הייתי מניע את הסובארו שהלכה והתכסתה בציורים מטורפים, ונוסע למגרש החניה שעל המפרץ כדי לצפות בשקיעה ובמתופפים - קבוצה של אנשים שאת חלקם אני מזהה ונמצאים כאן כבר יותר מעשור, שמתאספים כל ערב על הסלעים בקצה המגרש ומרביצים סשן תיפוף אפריקני מול הגלים והשמש הדועכת. אחרי מספיק ימים של הרוטינה הזאת, התחלתי לקבל בעיירה ניד ראש מאלה שכבר הבינו שהסובארו הופכת לאחד המראות היומיים והצבעוניים שהופכים את ביירון לביירון.

     

    בין כל אלה היתה תחנה קבועה שהייתי מקפיד לעצור ולנוח בה. על סיפון העץ שמעל לאגמצ'יק, שהוא בעצם חלק מהביצה שסביב הארטס פקטורי, תלויים שני ערסלים. את אחד מהם איכלס תמידית בחור אנגלי בשם ג'וש. הוא מסתובב בעולם כבר ארבע שנים; דרום־מזרח אסיה, דרום אמריקה, אירופה, ניו זילנד, ועכשיו אוסטרליה. בכל בוקר הוא חלק פירורים מארוחת הבוקר שלו עם איגואנה ענקית שיצאה להשתזף בשמש הקרירה של סוף החורף. אחר כך הוא היה מגלגל לעצמו ג'וינט ענקי, מתיישב בערסל ומנסה לחשוב מה הלאה. בעפעפיים כבדים ובדיבור איטי הוא היה מספר שנשארו לו עוד שבועיים של ויזה באוסטרליה, ושיש לו מספיק כסף לטיסה החוצה ולשבועיים ראשונים במקום חדש. אז הוא יצטרך למצוא עבודה.

     

    זה לא נשמע מאוד דרמטי, אבל האמת היא שג'וש מיצה את כל האופציות. נגמרה לו הפלנטה. אין לו לאן להמשיך, אז הוא נשאר תלוי על העצים כמו קואלה. מעשן ג'וינט אחרי ג'וינט, מצהיר שאין מצב שהוא חוזר הביתה לאנגליה - רק המחשבה עושה לו בחילה - ושואל אותי לאן עכשיו בכל פעם שאני בא להתיישב לידו. אם שאלתם את עצמכם פעם את השאלה הזאת, אתם יודעים שהתשובה קשה דווקא בגלל שהכל פתוח. בתוך הראש של ג'וש, הוא לא נמצא בצומת דרכים: הוא עומד מול הנוף האינסופי של שארית חייו. וזה פחות כיף מאיך שזה נשמע, אז בינתיים הוא קואלה. בוהה בסצנה של הארטס פקטורי וחושב בלי סוף.


     

    האיש עם השערות

    מהערסל שליד ג'וש יכולתי לראות שהלודג' נחלק לשלוש אוכלוסיות: אנשי האיגואנה שרובצים ליד הבריכה, הקואלות שיושבים תחת העצים מול הקפה, והחבר'ה מאזור הקמפינג. מהג'ונגל. לשם מגיעים בסופו של דבר כל אלה שנתקעים כאן לפרקי זמן ארוכים. השהייה באוהלים זולה, והם מעבירים בהם חודשים. שותים קצת, מעשנים הרבה, מתנקזים כל ערב אל ה"ג'אנגל האט" - בקתת עץ שאפשר לרבוץ בה, לנגן בתוכה בגיטרות ובמפוחיות, להעלים לילות שלמים מהחיים. אחת מילדות הג'אנגל האט כתבה על הדלת האחורית של הסובארו: "חיה בשביל הלילות שאתה לא מסוגל לזכור עם אנשים שאתה לא יכול לשכוח". אמן.

     

    באחד הימים שהופיעו מהלילה שלפניהם ונעלמו אל תוך הלילה שאחרי, קיבלתי דואר: פתחתי חשבון בנק בהתאם להוראותיו של אותו אברך מבית חב"ד בסידני, ולכן חיכה לי כרטיס כספומט בעיר הקרובה, בלינה. עכשיו הגיע הזמן לנסוע לשם ולסדר סופסוף גם את עניין הבעלות הרשמית על האוטו.

    שם, באמצע הלובי של איזה משרד ממשלתי ומאחורי תור של אנשים ועם מספר ביד, מצאתי את עצמי דופק את הראש בקיר הביורוקרטיה באמצע החופשה שלי באוסטרליה. איזה חוסר התאמה בין השם שבדרכון שלי לזה שעל כרטיס הכספומט גרם לפקידה לשלוח אותי להתחיל את התהליך מההתחלה ולהוציא כרטיס חדש. בתמורה קיבלתי ארכה לאותם שבועיים מקוריים מאז מעמד הרכישה של הסובארו. כנראה, אמרתי לעצמי, שאני ובעלות רשמית על מכונית זה שידוך שפשוט לא נועד להיות. 


     

    העניין עם האוטו הזכיר לי שאין לי מושג מה תאריך הטיסה שלי מסידני הביתה, ומכיוון שכך אין לי גם מושג לאיזה יום להזמין את הטיסה שלי מביירון לסידני. כל הפנאן הזה בארטס פקטורי יכול להעסיק אותך ולבלוע בקטיפתיות את כל מי שאתה, את כל מי שאני. בדיוק בגלל זה נכנסתי לסובארו, ונהגתי בחזרה את 200 הקילומטר לבלינג'ר כדי להזמין טיסה. בדרך קפץ לי לווייתן ענק מהמים בלנוקס הד ותפסה אותי סופת ברד קטנה ועצבנית שאיימה לקלף את כל הציורים מהאוטו, אבל רק בשקט של המרפסת שמעל נהר בלינג'ר יכולתי להשתעמם לרגע ואז לפתוח את היומן ולטפל בסידורי העזיבה שלי.

     

    בבלינג'ר פגשתי שוב את סטפני הקנדית ואת דונה, אלפרדו והילדים. מיד מצאתי את עצמי בארוחות משותפות על המרפסת, ובחזרות של אלפרדו וההרכב שלו לקראת הופעה בערב; הן נערכו בדירת סטודיו שהיתה פעם חניה למכונית, ועכשיו גר בה היפי זקן עם שיער ארוך וכסוף.

     

    בלינג'ר מלאה היפים. על התרבות הזאת, שממשיכה להתקיים כאן ובביירון כאילו לא עברו 40 שנה מאז הסיקסטיז, שמעתי באריכות מאחד בשם לוסון. הוא כוורן, יש לו קול עבה ומבטא אוסטרלי כבד, שיער ארוך מאחורה וקרחת מקדימה. גם אותו פגשתי על המרפסת של ההוסטל, ושמעתי ממנו מורשת קרב היפית לתפארת. מתברר שהאיש ניצח בטור דה־גראס הראשון, שנערך בשנה שעברה - בפעם הראשונה ברציפות! - בדרך שבין בלינג'ר לנימבין (עיירה שבה נערך כל שנה מצעד ה"מארדי גראס", אירוע שמקדם את הלגליזציה של המריחואנה באוסטרליה). לוסון ניצח במירוץ האופניים ההיסטורי הזה מכיוון שהיה היחיד שסיים את ששת הימים ו־200 הקילומטרים. שאר המסטולים כנראה התפגרו בדרך, או עצרו למנצ'ס איזה אקליפטוס.

     

    לוסון הוא היפי אוסטרלי, נציג נאמן לתרבות שהתפתחה כאן בשנות ה־70 בהשראה אמריקאית, והוא מגונן על דרך החיים ההיפית בחירוף נפש. הנפש הרומנטית שלי נטתה להסכים איתו, אבל היותו נווד בן בערך 50 עם שן חסרה באמצע החיוך גרמה לי גם לחשוב בכיוונים אחרים. בייחוד על רקע אנשי הארטס פקטורי שלא רוצים לחזור הביתה לעולם - כי בדיוק בגיל בערך 50 מתחילים היפים מזדקנים כמוהו וכמו פיל, כסוף השיער מהסטודיו, לשלם על אורח החיים הנוודי שלהם.

     

    לוסון מדבר על הקטע הפיזי, דלקות וקנאקים בפרקים בעקבות העבודה התובענית בכוורנות ובקטיף, אבל באובר־טונים של הקיטורים אפשר לשמוע טוב מאוד שהמצב הוא גם נפשי. האיש המבוגר הזה, שכל מה שיש לו בחיים זה כובע מהוה שתקוע בו פרח, ילקוט מרופט ומפוח פח ישן להרחיק את הדבורים, מתחיל להתעייף. אין לו כוח לעבוד עוד הרבה, אין לו כסף להחזיק את החווה של אמא שלו אחרי שתמות, נדמה שאין לו שום דבר להתנחם בו.

     

    לוסון הוא רק הפרומו למצב של פיל, שמתחיל את העשור השביעי לחייו והוא כבר חולה. רזה להחריד, הולך מדוד־מדוד וכואב כואב, שורד יום ביומו, לבד. יש לא מעט גברים כאלה, במצב הזה, בתרבות השוליים של עיירות החוף המזרחי באוסטרליה. היפים מזדקנים ובודדים שבעיניים שלהם יש פחד אמיתי מהעתיד הערירי לבוא. בפאב שבו הופיעו אלפרדו הפרואני וההרכב שלו היה אפשר לראות את ההבדל העצום בין ההיפים הזכרים הבודדים לבין ההיפים המזדקנים שהגיעו לשם בזוגות ואפילו עם נכדים, וההבדל הזה היה כבד מנשוא. הבודדים נראו עייפים וחולים; הזוגיים והמשפחתיים נראו בריאים, קורנים, מתפננים על החיים.

     

    תמיד פחדתי כשהסתכלתי בעיניים של אנשים כמו פיל ולוסון: יכולתי לראות את עצמי שם, והבנתי איפה הדרך הזאת מסתיימת. אבל בפאב ההוא ראיתי היפים שהולכים בדרך אחרת. דרך שבתחילתה אני עומד, חוץ מזה שאני לא היפי. ותחושת הפחד מול העיניים של פיל התחלפה ברחמים.

     

    בבוקר שעזבתי בחזרה לביירון צייר לוסון ריסים כתומים ומכוערים מעל הפנסים של הסובארו, והתחיל קצת אמנות אבוריג'ינית על הדלת האחורית השמאלית. אחר כך הוא חבש את הכובע המרופט שלו עם הפרח שתקוע בפנים, שם על הגב את הילקוט שהכיל את כל חייו, והתרחק תוך נשיפת עשן חמצמץ. על סף התהום שהוא עומד מעליה, הוא מוצא נחמה רק בכמויות פסיכיות של גראס.


     

    כחול של ים ירוק של עץ

    חזרתי לביירון שבועיים לפני העזיבה המתוכננת ובלי דאגה אחת על הראש. ניגשתי לקבלה של הארטס פקטורי כדי לעשות צ'ק אין, וכשהגשתי את היד לפקיד הקבלה הוא הניח שם את המפתח של חדר מספר 5. זאת היתה הפעם הרביעית שזה קרה לי מאז שהגעתי לכאן לראשונה באפריל 1998; בצירוף מקרים שאין יכולת להסביר, תמיד קיבלתי את חדר 5. הוא מכיל שישה אנשים, ממוקם מעל הבריכה ולא עושה שום רושם מיסטי זולת המקריות התמוהה הנ"ל.

     

    בין ששת האנשים שאיכלסו הפעם את חדר 5 היה מקס, בחור גרמני בן 19 שצייר על הדלת השמאלית־אחורית של האוטו את הבוש־טרקי - תרנגול בר חוצפן שאין לו שום בעיה לגנוב לך אוכל מהצלחת. בזמן שצייר אותו אמר לי מקס שהוא היה שמח להישאר בביירון ביי עוד ים של זמן, אבל רודפת אחריו בחורה. הם התחילו לטייל ביחד, ואז נפרדו. בשיחת טלפון, שהוא בטח מצטער עד עכשיו שענה לה, היא בישרה לו שהיא בדרך. מאותו רגע הוא תכנן לברוח. לא יודע לאן. אולי צפונה.

     

    גם כמה עלמות חן ציירו על האוטו. הן היו יפות, אפילו סקסיות ברגעים שהתפרץ משהו אחר מתוך ההיפיות הטיילית המוזנחת שלהן. כולן צעירות, רעננות, מפיצות ריח של שמפו, ולגמרי לא רלוונטיות מבחינתי. כגבר הייתי שמח לצרף אותן לרשימה, אבל לא היתה לי סבלנות אליהן, ואני לא מאמין שאי פעם תהיה לי שוב. לא ברובד הזה. הן לא מגיעות לעומק של זוגתי, ולו רק בגלל שהן לא בגיל. כדי להתרווח בעומק כזה צריך זמן שיעשה אותן מבוגרות יותר, ואז כבר יבואו במקומן רעננות ויפות אחרות שגם אליהן לא תהיה לי סבלנות. התעייפתי מהמצוד אחרי סקס עוד לפני שבכלל הכרתי את ענת שלי; מאסתי בשיחות החלולות שכל מטרתן להרוויח מספיק זמן כדי שהזיון ייתפס כאקט הגון ולא כסתם תאוות בשרים רגעית. התעייפתי מלבזבז אנרגיה, מלרדוף, מלהתחרט, מלברוח אחר כך כמו מקס.

     

    אתם בטח מגחכים עכשיו שם בצד הרווקי של המתרס, מרחמים על הצידוקים שגבר נשוי מוצא למונוגמיה המשעממת שלו. אתם חושבים על גבריות כלואה, כי זה המוניטין שיצא לנישואים. אבל תקשיבו לי כשאני אומר לכם שיש שתי אופציות: להיכנס לכלא, או להפנים את זה שהיפיות צעירות שרוכנות על הסובארו, חושפות חצאי שד מתוך גופייה צבעונית ושופכות את נשמתן במכחולים על גבי הפח היפני, הן לא פספוס. הן התגלמות היופי הנשי, רק בלי המועקה של ניסיונות הכיבוש.

     

    עסקי נשים הם לא הדבר היחיד שאני מסתכל עליו אחרת מאז הפעם הראשונה בביירון, בטיול הגדול שאחרי הצבא. למעשה, עם השנים הפך המקום הזה לנקודת ייחוס כללית שבה אני עוצר רגע וקולט מה עבר עלי. קל לקבל שם אמת מידה, כי כשאתה נעדר ממקום ואז חוזר אליו אחרי שנים ומוצא אותו במצב סטטי, אתה מבין יותר טוב את השינויים שעברו עליך מאז הפעם הקודמת. אז שלושת הביקורים שלי בביירון מעניקים פרספקטיבה לכל דבר, כולל הקטנים ביותר. למשל, בפעם הראשונה היה לי ווקמן, בפעם השנייה דיסקמן ובפעם השלישית אייפוד. בראשונה לא היתה לי כתובת אי־מייל, בשנייה היו שם עשרה מחשבים, והפעם היה לכל פלאח שחי באוהל איזה לפטופ מתחת למזרן, ולכולם היה סלולרי בכיס.

     

    זה קטע לנחות בגיל שלי ובסטטוס שלי בין כל הנוודים הצעירים שממלאים את המקום. אנשים שכל אחד ואחת מהם נמצאים בשיא חייהם. זה משפיע, מידבק. הדבר היחיד שמטריד אותם הוא מה אוכלים הבוקר ואיך מצליחים להישאר ככה כמה שיותר זמן לפני שחוזרים הביתה. כולם מפחדים מהחזרה הביתה, מי בגלל שטוב לו כמו שמעולם לא היה לו, ומי בגלל סלידה מהמקום שבו הוא נולד וחי - ולא משנה אם מדובר באיטליה, הולנד, צ'ילה או ישראל.

     

    ניסיתי לטפטף להם שהחיים "בעולם האמיתי", כמו שהם קוראים לזה, לא חייבים להיות כאלה אפורים וגרועים. הכל עניין של החלטה והתנהלות. אבל בסוף הפסקתי. החיים האלה לא מגיעים עם ספר רכב, אין עשה ואל תעשה. אי אפשר לגאול את הטיילים האלה מפחד העזיבה והחזרה הביתה. מי מהם שיקלוט כמה נדיר להתגעגע למקום שעוד לא עזבת, יתחוור לו מה זה להיות מאושר. זה כבר ימשיך איתו, אפילו עד הבית. מי שלא, לא.

     

    אלה היו החבר'ה השמחים והמעונים שביליתי איתם. הייתי יושב ומסתכל עליהם בלילות הפרועים והרועשים בג'אנגל האט, מתענג על המוזיקה והצחוקים וחושב על מה שכולנו עוברים שם. והייתי חושב גם על התהום הענקית שפעורה בין ההורים בבית, שחושבים שהילדים שלהם באו רק להסתמם ולהשתכר, לבין הילדים המגניבים האלה - שדווקא במקומות הרחוקים, הפשוטים והמלוכלכים כמו בקתה עלובה בארטס פקטורי, מקבלים את החינוך הכי ערכי. בלי פאתוס, בלי קרבי זה הכי אחי, בלי פטריוטיות או דת. שם באוסטרליה, ולצורך העניין גם במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, הם מבינים את משמעות הדלות והעוני וההסתפקות במועט. הם לומדים לחלוק את המעט שיש להם ללא תנאי, נפתחים ומסגלים את עצמם לקבל את האחר, חורטים בנשמותיהם את הבסיס האיתן שיעניק להם חיים של הגינות וחמלה. קשה, אולי בלתי אפשרי, להרוויח את זה במקום אחר ובגיל אחר.


     

    שמורה ומאוירת

    הימים האחרונים שלי בביירון התאחו האחד לתוך השני. הם התחילו בתוך ערסל מתחת לפרגולה שמעל שלולית שלידה משתזפת איגואנה, או בתוך אותו ערסל מול מיליוני אדוות של טיפות גשם בערפל. בקרים של קפה, של קורנפלקס או של התפנקות על ארוחת בוקר גדולה. בקרים שהופכים לצהריימים עם צרפתי שמנגן בקסילופון, עם בריטי מטורלל שקנה חליפה מחויטת בשלושה דולר כי היה לו קר וזה הדבר הכי זול שמצא, עם אורוגוואי שמזיין כל דבר שזז, עם ישראלי שפורט על גיטרה. והצהריים הפכו מהר מדי לדמדומים, והדמדומים החשיכו לתוך לילות הזויים, ואז שוב האיגואנה. והשבועות עפו. טסו.

     

    השגרה המאונפפת הזאת הופרה רק ליום אחד שבו נסעתי שוב לבלינה כדי לטפל בענייני המכונית. זה היה היום שבו הייתי לבעלים הרשמיים, עם רישיונות והכל, של המכונית הראשונה שלי: סובארו סטיישן 4x4 מודל 89' עם לוחית רישוי של מדינת ניו סאות וויילס והמון ציורים.

     

    מעולם לא הקדשתי כל כך הרבה תשומת לב וזמן לציור. מעולם לא צפיתי במשך ימים שלמים באנשים מציירים, מתרכזים, שוקעים אל תוך עצמם, טובעים בפח של המכונית, כמעט לא ממצמצים. אנשים עסוקים ביצירה שקטה וסבלנית, ומוציאים מעצמם הנצחות זמניות של צבעי אקריליק על בסיס מים, שידהו די מהר וכנראה ייעלמו תוך שנה לכל היותר.

     

    לאף אחד לא היה אכפת שהתערוכה על הסובארו המזדקנת הזאת היא כל כך ארעית. גם לא לי. האוטו ההזוי הזה הפך למיצג כל כך מפורט, שהסטלנים המזדמנים שניגשו לראות אותו נזקקו ל־20 דקות תמימות כדי להקיף אותו במבטים צוללים. לקראת הסוף, כל מי שראה אותו התחבר מיד לפרויקט הביזארי הזה ורצה להשאיר את חותמו. היו כאלה שתחמו לעצמם חתיכת פח וכתבו עליה "שמור" כדי שיוכלו לחזור מעבודה בשטיפת כלים, או מיום גלישה בים, ועדיין יישאר להם מקום להתבטא.

     

    בסופו של דבר ציירו על המכונית הזאת, במשך חמשת השבועות שהיא היתה שלי, בערך 30 איש. הם הגיעו מאוסטרליה, בלגיה, וויילס, צרפת, קנדה, אנגליה, גרמניה, אירלנד, אורוגוואי, ארצות הברית, שוודיה, צ'ילה, הפיליפינים, הודו, יפן, ישראל, והיה אפילו באסקי אחד מחבל הבאסקים. כל אלה השתמשו בצבע ובמכחולים בשווי מצטבר של 200 דולר אוסטרלי, והקפידו לכסות כל פיסה של צבע מקורי. אף אחד לא פישל, טינף, חרג מגבולות הפח או צבע על עבודות של אחרים. היו על האוטו עבודות בסגנון גרפיטי, אמנות אבוריג'ינית, אמנות מאורית ניו זילנדית, שורות משירים, אמרות חוכמה, אבסטרקט, ריאליזם מוקפד, חיות, דגלים, אנשים, עיטורים, קריאה לשחרר את גלעד שליט, זוג כפות ידיים של מרפאה בהילינג, וגם ברכה סיקית שבירך וצייר הודי זקן עם טורבן כתום על הראש.

     

    הסובארו המטורללת הזאת היתה שלי באופן רשמי רק לחמישה ימים, ומתוכם רק יום אחד במצבה המושלם, עם כל הציורים. בתחילת היום ההוא נסעתי למגדלור כדי לצפות בזריחה ובהמשך הדרך. בפעם השלישית בחיי מצאתי את עצמי עומד מול אוקיינוס של לפנות בוקר בביירון, לווייתנים מזנקים מהמים הכסופים שמולי, ואני נושם את הנשימות העמוקות והארוכות של אוויר שעומד להיגמר ומצווה על עצמי לזכור ולא לשכוח את המקום ואת חוויותיו.

     

    אחרי הטקס הקבוע והקצר הזה לקחתי את האוטו לטיול עם כמה חברים. בדרך עברנו בעיירה אחת בדיוק בשעה שכל הילדים יוצאים מבתי הספר, ונדהמנו מזה שהעולם האמיתי ממשיך לתפקד כרגיל מחוץ לארטס פקטורי. היינו בדרך למפלי מיניון - צניחת מצוקים של יותר מ־100 מטר, שממנה גולש זרזיף דליל אל מול נוף משתק שנמשך מההרים ועד מישור החוף של מחוז ביירון. הארץ המובטחת.

     

    את המושב שלידי מילא כל הדרך בחור בשם ג'ון מיידן, וולשי ארוך שנראה כמו איש מערות, עם זקן סמיך ותלתלים ענקיים שמסתירים זוג עיניים טובות וחיוך אמיתי. על פרקי הבהונות שלו מקועקעות המילים Pura vida. זה מונח בוליביאני שמשמעותו חיים טהורים, או בתרגום מילולי חיים מזוקקים.

     

    ג'ון הוא הבעלים הנוכחי של הסובארו המצוירת. מכרתי לו אותה תמורת כסף. נכון שהחלטתי לתת אותה במתנה לבא בתור, אבל במהלך הימים שם התבגרתי טיפה והגעתי למסקנה שלזרוק 1,700 דולר בשם הפנטזיה והרומנטיקה זה קצת יותר מדי. ובכל מקרה, ג'ון עדיין קיבל את ה־700 דולר המתוכננים במתנה, כי לקחתי ממנו רק 1,000 דולר אוסטרלי תמורת הסובארו הכי מצוירת בעולם, כולל כיסאות ים. אני חשבתי שזה הוגן, וגם הוא.

     

    רגע לפני שנתתי לו את המפתחות, בשדה התעופה קולנגאטה בגולד קואסט, הפניתי את ג'ון לאחד המשפטים על הסובארו: מה שבא בקלות הולך בקלות. אמרתי לו שאת האוטו הזה הוא יהיה חייב לשחרר למישהו שמבין אנשים כמונו. מישהו שקלט את עניין החיים המזוקקים, שאוהב את ביירון, שישאיר את הסובארו בסביבת הארטס פקטורי ושיעביר אותה לבא אחריו בקלות. זה עניין של קארמה. האוטו הזה חייב להמשיך במסע לשומקום.


     

    אלה הם חייכם

    שוב בישראל, כאן מול המחשב בבית, מתחת לציור של פורד אקונוליין ולצילום של סובארו צבעונית, אני יכול לספר לכם שג'ון מיידן עדיין בביירון. הוא עובד בשטיפת כלים, ונוסע מדי יום לעבודה עם הסובארו. ג'וש, האיש שנגמרה לו הפלנטה, המריא מאוסטרליה בדיוק 15 דקות לפני שפג תוקף הוויזה שלו. הוא נחת בלונדון, ולמרות שלא היה בבית ארבע שנים, סירב לעזוב את שדה התעופה ותוך שש שעות המריא לבקר ידידה בברלין. החברה של מקס, הילד הגרמני מהחדר שלי, לא הגיעה בסוף. הוא התחבר לבריטית חמודה שעשתה לו נעים, ועכשיו הוא נמצא בלעדיה איפשהו במעלה החוף המזרחי. הם עדיין מתכתבים בפייסבוק. סטפני, הקנדית הפרפקציוניסטית, עדיין חיה בבלינג'ר. הישראלי המארח שניגן על הגיטרה נשאר עוד שבועיים אחרי שעזבתי לצורך סשן הקלטות באולפן, ועזב סופסוף את ביירון אחרי שהות של כמה חודשים. הוא מנגן עכשיו למחייתו ברחוב של עיירה בניו זילנד.

     

    לגבי כל השאר אני לא ממש בטוח. סביר להניח שהם מתפוצצים איפשהו על החיים לפני שיגיע הזמן לחזור. ואני? אני נשארתי עם סימן שאלה אחרי המשפט ההוא של קמרלינג על טיול הפרידה. זה באמת מה שזה היה? לא יודע. אם אצליח להיות זקן אבל מאושר, אז כנראה שלא. 


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים