ברווזים ברווזים

ילדים מזמנים הרבה מאוד רגעי התרגשות: הרגע שבו הם עושים את הצעד הראשון, הרגע שבו הם אומרים את המילה הראשונה, הרגע שבו נושרת השן הראשונה, היום הראשון בכיתה א'. אבל בשבילי, רגע אחד קטן מלפני שנה וקצת הוא אחד מרגעי האימהוּת הבלתי נשכחים.

זה קרה בלילה שבין ה-16.11.08 ל-17.11.08, בסביבות השעה שתיים. ישנתי שינה עמוקה אחרי עוד יום אינטנסיבי שכלל עבודה, בית, ניקיון, איסוף מבית הספר, חוגים, שיעורי בית, ארוחות, כביסה, בישול ומה לא. פתאום התעוררתי בבהלה לקול רעש חשוד שהגיע מכיוון חדר הילדים.

רעדתי כולי. כל סיפורי אגאתה כריסטי ושרלוק הולמס גם יחד מתגמדים מול תסריט האימים שרץ לי בראש. ברגליים רועדות ניגשתי לחדר הילדים. הדלת הייתה סגורה. סגורה! מעולם לא סגרתי את הדלת בלילה. הושטתי יד רועדת לדלת, פתחתי בשקט-בשקט, והנה אני רואה את עילי מחזיק את שפופרת הטלפון ומנהל שיחה באנגלית רצוצה של בן שמונה: "I HAVE YELLOW DUCK I WANT TO BRING", אמר הילד. חשבתי שאני הוזה מרוב עייפות.

"עם מי אתה מדבר", שאלתי. הוא נבהל ומיהר להניח את השפופרת.

"עם נאס"א", לחש במבט מושפל.

"עם מי???!!!" שאלתי, משוכנעת שלא שמעתי טוב.

"עם נאס"א", הוא ענה, כאילו מדובר בעניין שבשגרה.

זהו. סופית השתכנעתי שאני בעיצומו של חלום.

פתאום ראיתי על השולחן שלו גזיר עיתון "ידיעות אחרונות" מהיום שחלף ובו ידיעה שהכותרת שלה: "הברווזונים למען הגנת כדור הארץ", וכותרת המשנה: "נאס"א שיגרה 90 ברווזוני גומי לגרינלנד בתקווה שישפכו אור על הפשרת הקרחונים".

מסתבר שהאדון המדען הקטן שלי החליט שהוא רוצה להשתתף בניסוי. חיפש באינטרנט את מספר הטלפון של נאס"א, חיכה שאמא תלך לישון (כך שתהיה זו שעת צהריים בארצות הברית) והתקשר. פשוט כך.

שאלתי אותו מה השיב לו נציג נאס"א, אבל את התשובה כבר לא יכולתי לשמוע בגלל הדמעות שחנקו את גרוני.

וגזיר העיתון הוכנס עוד באותו הלילה לאלבום התמונות של עילי.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון