מדממים למוות
המשכונים בינוניים, הפקות דלות תקציב ומעט מדי יצירתיות. מדור "פסגת הפחד" מבועת מהעשור האחרון בז'אנר האימה, אבל עדיין אופטימי, ולא שוכח לבחור את העשירייה הכי מזוויעה
"הוסטל". עלייתו ונפילתו של ה-"Torture Porn"
שני הסרטים האלה נחשבים היום בתרבות האמריקנית לאבות המייסדים של ז'אנר ה-"Torture Porn", כלומר סרטים המבקשים לספק פורקן והנאה באמצעות ויזואליה סאדיסטית להחריד, גם אם בפועל לא היו הראשונים לעשות זאת ("Ichi The Killer" למשל, סרטו המבריק של טקאשי מייקה היפני, הקדים אותם בכמה שנים). עם ההצלחה המפתיעה שלהם, נדמה היה כי ז'אנר האימה מתעורר לחיים חדשים, אחרי שבשנות ה-90 כבר היו מי שהספידו אותו.
אבל במבט לאחור, נדמה שאותו חובב אימה אקראי טעה - ובגדול. שנה לפני "המסור" ושנתיים לפני "הוסטל", יצא לאקרנים החידוש של מרקוס ניספל ל"טבח המנסרים מטקסס" של טובי הופר. למרות שהסרט זכה להצלחה מסחרית מרשימה יותר משני הזוועתונים המצוינים לעיל, קשה לומר שמישהו שיער לעצמו שמדובר בסרט שייעצב את תעשיית סרטי האימה. עובדה זו תתברר רק ב-2008-9.
"המסור 6". המשכונים כן, מהפכה - לא ממש
אל תטעו: אין בטענה זו כל כוונה לפאר את אותו רימייק חביב אך סתמי למדי, ולטעון כי הוא מוצלח יותר או יצירתי יותר מ"המסור" ו"הוסטל", ההיפך הוא הנכון. לרוע המזל, למרות ש"הוסטל" ו"המסור" הצליחו לייצר לעצמם המשכונים, הם לא הצליחו להמציא מחדש את הז'אנר. דווקא ניספל חסר המעוף הוא זה שהוביל למהפך האמיתי - שיעבוד תעשיית סרטי האימה לעידן של חידושים.
בעוד סדרת "המסור" הלכה ודעכה מבחינה איכותית ו"הוסטל" הסתפק בסיקוול מבריק אחד, "טבח המנסרים מטקסס" הפך את חברת ההפקות פלטינום דיונס של מייקל ביי לאימפריה. בשנים האחרונות החבורה הזו, ויוצרים נוספים שחונכו על מורשתה, השתלטו על תעשיית האימה עם גל של המשכונים לקלאסיקות הגדולות של הז'אנר - מ"בלאדי ולנטיין" ועד "יום שישי ה-13", מ"שחר המתים" ועד "פרום נייט", מ"לגבעות יש עיניים" ועד "הבית האחרון משמאל" (ועוד היד נטויה).
אבל חידוש אחד התבלט לטובה והציג אג'נדה שונה מזו של השאר: "הלוואין", הרימייק של רוב זומבי לקלאסיקת האימה של ג'ון קרפנטר, שנתן את ברכתו ליורש (דבר שכמעט ולא קרה במקרים אחרים של חידושים).
זומבי, מוזיקאי ותיק בתחום המטאל, פצח בעשור הנוכחי בקריירת בימוי שהפכה אותו לאחד היוצרים המקוריים והמעניינים ביותר בתעשיית סרטי האימה. זה התחיל עם "House of 1,000 Corpses" המבריק מ-2003, המשיך עם "The Devil's Rejects" המופרע ב-2005 ונחתם עם שני סרטי "הלוואין", שבהם אמנם הוא הפגין כישורי בימוי פחותים משני סרטיו הראשונים, אך עדיין הצליח לספק חידושים מגוונים ומקוריים יותר מאלו של הקולגות.
דוקו-טרור
אבל בשביל למצוא את המגמות הבולטות בז'אנר האימה בעשור האחרון יש להתחיל שנה קודם לכן, ב-1999. באותה שנה יצא "פרויקט המכשפה מבלייר", שהביא למיינסטרים האמריקני את האימה הדוקומנטרית (סגנון שלא הוא המציא כמובן: כבוד זה נופל בחלקו של "Cannibal Holocaust" מ-1980).
מעניין שלמרות ההצלחה המסחרית והביקורתית של "המכשפה מבלייר", את השפעותיו על ז'אנר האימה ראינו רק בשנתיים האחרונות עם צאתם של סרטים מוקומנטריים כמו "קלוברפילד", "Rec" הספרדי ו"יומן המתים" של ג'ורג' רומרו. למעשה, העשור הזה נחתם עם שובר קופות היסטרי שהתבסס באופן טוטאלי על "בלייר": "פעילות על טבעית" של אורן פלאי.
העשור הבא, יש לשער, יספק בעיקר סרטים שישתייכו לאחת משתי המגמות הללו: רימייקים לקלאסיקות מוכרות (ובראשן "סיוט ברחוב אלם" שיפקוד את האקרנים ב-2010) וסרטי אימה מינימליסטיים ודלי תקציב, שינסו לפצח את נוסחת הקסם העסקית של פלאי ואנשי השיווק של פאראמאונט.
זה אולי נשמע חזון פסימי למדי אבל אל תספידו עדיין את היצירתיות של ז'אנר האימה. הרי את אותו דבר אפשר היה לומר בשנות ה-80 המאוחרות או בשנות ה-90, ופעם אחר פעם הוכיחה תעשיית סרטי האימה שגם אם פוקדות אותה תקופות שפל, היא לא מתכוונת לגווע. ובעזרתם של יוצרים כמו רוב זומבי, סם ריימי, ג'ורג' רומרו ואחרים שלבטח עוד יצוצו, חובבי האימה יצליחו לשרוד גם את השנים השחונות שאולי בפתח.
אל תחמיצו
רגע לפני סיום, קבלו את רשימת עשרת נבחרי העשור של "פסגת הפחד", סרטים שהוכיחו שגם בעידן של מיחזור אפשר להציע אימה מקורית ומבדרת:
"Ichi The Killer" (טקאשי מייקה, 2001) - המאסטרו של סרטי הגור היפניים מציג את אחד הסרטים הפסיכוטיים, המזוויעים והמבריקים ביותר של העשור, לא רק בתחום האימה. לא לבעלי לב חלש.
"הצלצול" (גור ורבינסקי, 2002) - אולי לא אחד הסרטים המבריקים של העשור אבל בהחלט נציג הגל של חידושים לסרטי אימה יפניים. עשוי יפה, גם אם התסריט לא ממש עומד בציפיות.
"House of 1,000 Corpses" (רוב זומבי, 2003) - סרטו הראשון ואולי המוצלח ביותר של רוב זומבי שנראה כמו "טבח המנסרים מטקסס" כפי שהיה נעשה על ידי טובי הופר, אם זה היה מפוצץ בסמי הזייה.
"Slither" (ג'יימס גאן, 2006) - סרט קטן ומשובח שהציג שילוב קטלני בין סרטי זומבים ל"פלישת חוטפי הגופות". תולעים קטנות מהחלל הופכות את תושביה של עיירה אמריקנית רדומה לזומבים רצחניים וגועליים.
"הוסטל 2" (אלי רות', 2006) - אחד המקרים היחידים של סיקוול שהצליח להתעלות על המקור. אלי רות' הופך את ה-"Torture Porn" של הסרט הראשון למפתיע ואינטנסיבי עוד יותר.
"Rec" (ג'אומה בלגוורו ופאקו פלזה, 2007) - בניין מגורים אחד, צוות כבאים מלווה בכתבת טלוויזיה וצלם ומגפה קטלנית שהופכת את הדיירים לזומבים רעבים לבשר אדם. סרט האימה הטוב ביותר שיצא בעשור הנוכחי מספרד, מעצמת הז'אנר החדשה.
"יומן המתים" (ג'ורג' רומרו, 2007) - רומרו אמנם עשה את סרטיו המוצלחים ביותר בשנות ה-60 וה-70, אבל בסרט זה הוא הצליח להתאים את סדרת הזומבים שלו למאה ה-21, עם קטעים מוקומנטריים ואינספור הומאז'ים לסרט שפתח את הסדרה.
"הבית האחרון משמאל" (דניס איליאדיס, 2009) - בין שלל הרימייקים המיותרים שהנפיקו אנשי פלטינום דיונס, זהו אולי הסרט היחיד שהצליח להעלות על המקור, שהיה מצויד ברעיון מבריק אך בביצוע לוקה בחסר.
"קחי אותי לגיהנום" (סם ריימי, 2009) - סם ריימי מוכיח שגם אחרי שלושה סרטי "ספיידרמן", הוא לא איבד את הטאץ' שלו, ומספק קומדיית אימה סלפסטיקית ומשעשעת בטירוף.
"היתומה" (ז'ום קולט-סרה, 2009) - אחד הסרטים המפתיעים של העשור. חומק מכל מגבלה של פוליטיקלי-קורקט ומציע אימה אפקטיבית ומותחת עם אחד הטוויסטים המשובחים שידע הז'אנר בשנים האחרונות.
ומה היו סרטי האימה האהובים עליכם בעשור האחרון? טקבקו במרץ. מו-אה-אה-אה!
