כאן, בין מגיבי ערוץ יחסים, נרקמה ההתאהבות
בלי לראות זה את זה, בלי להכיר את החיצוניות, בלי לדעת מול מי אנו עומדים. רק מתוך התאהבות של הנפש. התאהבנו אחד בתגובות של השני. נקשרנו בטירוף, וכשזה גלש להתכתבות מחוץ לערוץ זה הפך לאהבה מדהימה. וגברנו עליה
כן, גם אני הייתי בסרט הזה, ורציתי לכתוב את סיפורי שלי-שלנו, כסיום, במקום הסיום שלא נכתב בטור של מוישה אופניק (לי יש אשה, לה יש בעל, ואנחנו מאוהבים לגמרי).
גם לי יש בעל, וגם אני התאהבתי בבעל של אשה אחרת. לא מתוך היכרות אישית, לא בגלל משיכה לחיצוניות, ואפילו לא מתוך יחסים קרובים בעבודה.
כאן, בין מגיבי ערוץ יחסים נרקמה ההתאהבות. בלי לראות זה את זה, בלי להכיר את החיצוניות, האם יפה היא או לא. בלי לדעת מול מי אנו עומדים. רק מתוך התאהבות של הנפש. התאהבנו אחד בתגובות של השני. נקשרנו בטירוף, וכשזה גלש להתכתבות אישית מחוץ לערוץ, זה הפך לאהבה חזקה ומדהימה מאין כמוה.
זה הפך בעל שאוהב את אשתו, איש למשפחה שלא חסר לו כלום, למאהב.
זה הפך אשה האוהבת את בעלה, אשת משפחה, למאהבת. למכשפת.
הקסמנו זה את זה. לא זזנו מהמחשב, ובהמשך גם מהטלפון. עצרנו את כל עולמנו. את כל חיי הנישואים המאושרים שלנו, והשקענו בהתאהבות חסרת תוחלת.
הפחד לבגוד בבעל ובאשה שתמיד כל כך אהבנו
מיום ליום האהבה התחזקה. הפתיחות הקשר הנפשי - הכל היה מושלם! חוץ מדבר אחד: מהפחד להיות בוגד. להיות בוגדת. הפחד לבגוד בבעל ובאשה שתמיד כל כך אהבנו ושפתאום התחילו להתגמד לעומת המאהב והמאהבת המושלמים, הרומנטיים, המופלאים.
כשזה הגיע לגירוי ולטירוף שלא יכולנו לעמוד בהם, רצינו להיפגש. להרגיש את החשמל הווירטואלי מתעצם פנים מול פנים.
רצינו, אבל חששנו. רצינו, שיווענו, אבל לא רצינו לבגוד בבני הזוג החוקיים. אז החלטנו להיפגש רק כדי להכיר זה את זה באמיתי.
הפגישה היתה מדהימה, קרובה ומחשמלת, ורק עשתה לנו חשק להיות האחד של השני ולהתחבר למגע פיזי.
ימים שלמים תיארנו זה לזה מה נעשה כשניפגש, איך נוציא את התשוקה.
וכך, לאט לאט, אבד החשק אל בן/בת הזוג שבבית, וההשתוקקות לאהבה האסורה הלכה וגברה.
אחרי שבועות ארוכים של טירוף חושים, של אהבה אמיתית מאין כמוה, של השתוקקות למגע פיזי ואמיתי של מימוש הכאב הפיזי והנפשי - נעצרנו.
התחלנו לשאול את עצמנו, כל אחד לחוד, ושנינו יחד, מה בדיוק אנחנו רוצים לעשות כרגע? איך אנחנו רוצים להמשיך את הקשר? לאן זה יוביל אותנו בהמשך? האם באמת נבגוד בבן/בת הזוג שלנו??? האם נמשיך את הקשר המדהים הזה במקביל לקשר הנישואים? האם זה יכול לבוא במקביל, או שזה חייב לבוא על חשבון הנישואים?
ההשתוקקות הטריפה את החושים, והלבטים והפחד מפני בגידה הרעידו את הנשמה.
כל כך רצינו, וכל כך פחדנו. כל כך רצינו להתאחד, וכל כך פחדנו לבגוד. כל כך רצינו לממש את האהבה, וכל כך פחדנו מהתוצאות שלה.
החלטנו שעדיף לנו לשבור את הלב שלנו עצמנו
ואז - בשיא האהבה, בשיא התשוקה, בשיא הקשר – עצרנו הכל. החלטנו שעדיף לנו לשבור את הלב שלנו עצמנו, ולא לשבור את הזוגיות. את המשפחה. את הנאמנות לנישואים. את הילדים. לחזור אל חיק משפחותינו ולמצוא בו בחזרה את כל הטוב שבעולם, את האושר שתמיד היה.
הקושי הוא עצום. נדודי שינה, דמעות מרטיבות כל חלקה טובה, הלב מרוסק.
אבל המשפחה שלמה. חיי הנישואים נשארו שלמים.
זה סיפור על אהבה שלא נגמרה. אהבה שהגיעה בלי כל כוונה. לא היה חסר לנו כלום, ובכל זאת היא נוצרה. האהבה עדיין איתנה. כל אחד לחוד, ושנינו יחד, באותה הסירה. שבורים, אך שלמים וחזקים בהחלטתנו.
ומתוך השבר הנורא הזה, רציתי להזהיר, רציתי להבהיר: לא ייתכנו שתי אהבות מקבילות. מי שחושב שכן - שיקרא שוב ושוב את סיפור האהבה הזה.
- מאמרים, טורים וסיפורים אישיים על התמודדות עם בגידה
אשת משפחה הפכה למאהבת, למכשפת
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
