שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הממסד נרדם, הפרינג' נדם

    הפקות שהולכות על בטוח, מיחזור חומרים, ייבוא להיטים והעיקר לא לעצבן אף אחד. העשור האחרון בעולם התיאטרון משרטט תמונה עגומה של אמנות בלי טיפת מעוף

    בעשור האחרון גילה התיאטרון הישראלי את העולם. או אולי זה העולם שגילה לפתע עניין במה שיש לבמה הישראלית להציע. המצוקה הגלובלית שנעורה כתוצאה מחוסר בכותבים, יצרה הזדמנות ובזירת התיאטרון המקומית חישקו זרועות ביחד עם משרד החוץ, שנרתם להעתיק את המודל הקיים בתחום המחול ולהזמין מנהלי תיאטרונים ופסטיבלים להגיע לישראל, לצפות בהצגות כחול-לבן, להתרשם ולרכוש.

     

    פרויקט "חשיפה בינלאומית" בתיאטרון פתח את שערה של אירופה למספר לא מבוטל של הפקות ישראליות שהוזמנו להציג בתיאטרונים מרכזיים. חשובה מכך היתה סלילת הדרך לקופרודוקציות בין תיאטרונים ישראלים וזרים סביב יוצרים משלנו. במידה מסוימת מדובר בגרסה מוקטנת של הגל הישראלי שהציף את עולם הקולנוע.


    "הרטיטי את ליבי" של חנוך לוין. עדנה מחודשת (צילום: גדי דגון) 

     

    בתחום התיאטרון, כמו בקולנוע הישראלי, לא מעט מהייצוא של העשור האחרון כלל מחזאות פוליטית שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני או בפרפראזות על הסכסוך שמתייחסות למתח שבין הכובש לנכבש ובהשפעתו על החברה. הדוגמאות לכך רבות, החל בפרשנות הבועטת של אופירה הניג למחזה "פרגודים" מאת ז'אן ז'נה, דרך "פלונטר", "תשוחרר אנטיגונה" ו"הדור השלישי" של יעלי רונן ועד למחזותיו של מוטי לרנר. אבל לא רק פוליטיקה פילסה את דרכה לחו"ל. בעשור האחרון היתה גם עדנת "פוסט מורטום" למחזותיו של חנוך לוין, שהציגו שוב ושוב על הבמות בחו"ל בהפקות ישראליות וזרות כאחד. לעדנה זכו גם מחזותיהם של כותבים כמו יהושע סובול, סביון ליברכט והלל מיטלפונקט.

     

    אם בתחום הקולנוע מדברים לא מעט על הסכנה הטמונה בהשתלטות הכסף הזר על התכנים שיוצאים מישראל, בתיאטרון מחיקת הגבולות מסוכנת דווקא במובנים אחרים לגמרי. העשור האחרון חיזק מגמה, שהחלה כבר קודם, בכל הנוגע לייבוא הפקות מצליחות מבימות ברודווי בניו יורק או הווסט אנד בלונדון. מנהלים אמנותיים פוזלים עד לכדי עיוורון אל מעבר לים ועסוקים באיתור וליקוט שוברי קופות שיכולים לעבוד גם בארץ. במקום ליצור - מייבאים. במקום להמציא מחדש - מחקים.

     

    זה בולט במיוחד בדרמה אבל גם בתחום מחזות הזמר, שזכה משום מה לדחיפה ולעידוד מצד המדינה. מעטות מדי מההפקות המוזיקליות הביאו לבמה יצירה תיאטרונית יוצאת דופן, פרשנות מקורית או רמת ביצוע מבריקה. לא פעם מדובר היה בהפקות שחצו את האוקיינוס כאילו היו מבנים טרומיים להרכבה על פי הוראות מצורפות. במובן זה, הגלובליזציה הפכה גם את התיאטרון הישראלי לסניף של מקדונלד'ס.

     

    הפיתרון הקל: נוסטלגיה ושוברי קופות

    נדמה שהעשור האחרון בתיאטרון, קצת כמו בתחום המוזיקה שמדשדש ומייצר בעיקר וריאציות ואינטרפרטציותעל חומרים קיימים, עסוק בלמחזר את עצמו למוות ולדרוך במקום. חוזרים לטרילוגיה של הספרי, ל"גטו" של סובול ולכתביו של לוין ואל "לילה במאי" של א.ב יהושע ול"השוטר אזולאי" של קישון. הולכים על בטוח עם "השחף" של צ'כוב, "טרטיף" של מולייר או "מי מפחד מוירג'יניה וולף" של אדוארד אולבי. לכל אחד יש את הנוסטלגיה הפרטית שלו שנשלפה מהבוידעם, בין אם מדובר בהפקת "הקומקום והמטאטא" של הבימה, "תל אביב הקטנה" של הקאמרי או "וריאציות לתיאטרון ולתזמורת" של גשר.


    "איש הגשם". חנופה חסרת מעוף (צילום: אייל לנדסמן) 

     

    טרנד נוסף שמלמד בהכללה על עצלנות מסוימת הוא גל העיבודים הבימתיים לסרטי קולנוע שוברי קופות. תיאטרון בית ליסין הוביל את התופעה עם "איש הגשם" ו"תנאים של חיבה", לצד הבטחות להפיק את "נערות לוח השנה", "בחורים טובים", "פרנקי וג'וני" ו"הגשרים של מחוז מדיסון". בהבימה עלו הפקות בימתיות של "הלהקה" ו"השוטר אזולאי" ומתוכננים "מצחיקונת", "כשהארי פגש את סאלי" ו"קזבלן". בתיאטרון באר שבע מתכננים להפיק את "שחק אותה, סם" של וודי אלן ובקאמרי וחיפה מעלים כקופרודוקציה את "ימי שלישי עם מורי". זה חנפני, חסר מעוף וברוב המקרים התוצאה היא כישלון ידוע מראש.

     

    התיאטרון הממסדי של המילניום החדש נזהר מחדשנות ולוקה בשמרנות שחונקת ותוקעת אותו, הוא מתמקד בריאליזם וכמעט שויתר לחלוטין על החלום אותו אפשר לגלות עדיין במחוזות שנעים על התפר שבין הפרינג' לממסד כמו החאן הירושלמי, אנסמבל הרצליה תחת ידיה של אופירה הניג ואנסמבל "עתים" של רנה ירושלמי. לא ברור מדוע נזקק התיאטרון הישראלי לבמאי פולני כמו קז'ישטוף ורליקובסקי שיבוא ויראה לנו שאת חנוך לוין אפשר לפרש ביותר מאשר בדרך אחת, ושיבהיר שאומץ זה לקחת את המוכר ולהפוך אותו ללונה פארק משוגע. הפקות תיאטרון סטנדרטיות ממלאות את האולמות. רבות מהן נראות ונשמעות אותו דבר, מעוצבות דומה. ככל שנוקף הזמן נדמה שהסיבה לכך קשורה במעט מדי ידיים שמסובבות כיום את הברזים שאמורים להשקות את גני היצירה התיאטרונית בארץ. ידיים עייפות, שאחרי שנים ארוכות מאחורי המחרשה, מעדיפות כעת לנוח על זרי הדפנה במקום להשקיע מאמץ בפיתוח זנים חדשים של פירות.

     

    רק לא לעצבן

    המילניום החדש העצים את הפער הקיים בין התיאטרונים הגדולים לקטנים ובלע עד כדי כחד את תיאטרוני הפריפריה. החאן ואנסמבל תיאטרון הרצליה (שקם במהלך העשור החולף), ממשיכים להתקיים בניגוד לכל הסיכויים. שניהם מהדהדים געגוע לאומץ שנמוג, לניואנסים שמהם עשויה יצירה תיאטרונית אמיתית. מולם מנסה גשר בשארית כוחותיו לשרוד אחרי חילופי גברדיה, בעיות תקציב והחלטות רפרטואריות שגויות. השינויים המשמעותיים היחידים שנרשמו בעשור האחרון היו כניסתם של משה נאור ושמוליק יפרח למעגל הניהולי של עולם התיאטרון. נאור, שנכנס לתפקידו כמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה לפני כשנתיים, עדיין מהלך בצעדים מדודים. אולי מדודים מדי. יפרח, שייכנס לתפקידו כמנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע רק בחודש פברואר הקרוב, לומד בינתיים את השטח ואולי משם תבוא הבשורה.


    "פיאף". מבית הספר לממסד (צילום: יוסי צבקר) 

     

    תופעה נוספת של העשור האחרון, המלמדת במידה רבה על סטגנציה, היא אימוץ הפקות של בתי הספר למשחק אל חיקו של התיאטרון הממסדי. גם כאן דוגמאות לא חסר, החל בהצגות "המדריך לחיים הטובים", "הנשים של פיקסו" ו"איזבלה", שיצרה יעלי רונן במסגרת סמינר הקיבוצים ומצאו את דרכן בהתאמה לתיאטרון הבימה, אנסמבל הרצליה ותיאטרון ב"ש; דרך "הקומקום והמטאטא" של בית צבי או "הסטודיה של הבימה" של יורם לוינשטיין שאומצו על ידי התיאטרון הלאומי וכלה בהפקה המוזיקלית "פיאף" של בית צבי שנכנסה בימים אלה לרפרטואר של תיאטרון באר שבע. מעבר ללקיחה מן המוכן שיש בה מין העצלות, השעטנז הזה שבין המקצועי ללא מקצועי, יוצר בלבול שעלול להיות מסוכן. גם כאן, טשטוש הגבולות משבש את הטעם והופך את החיך רגיש פחות לאיכויות המוצר.

     

    גם תיאטרון הפרינג', שעלה ופרח בשנותיו הראשונות של המילניום החדש, כבר לא באמת מהווה אלטרנטיבה. בהכללה אפשר לומר שהפרינג' הישראלי ויתר על אמירות תיאטרוניות חדשניות, פיתוח שפה ייחודית או הוויה אופוזיציונית. מעטות הן קבוצות התיאטרון ששומרות עדיין על רעננות כמו תיאטרון "מלינקי" או תיאטרון "קליפה". במידה רבה נדמה שמרבית העושים במלאכה מאמצים בחפץ לב מחלות מהן סובל התיאטרון הרפרטוארי הישראלי, שויתר על הניסיוניות לטובת ההליכה על בטוח ודואג שלא לעצבן, להעיק או לערער את הצופה.

     

    כך או כך בעשור השני למילניום השני הייתי מאחלת לתיאטרון הישראלי שיפתיע את עצמו ואת הקהל הבא בשעריו. הייתי מאחלת לו שיחליט סופסוף מה הוא רוצה להיות כשיגדל ויפסיק לעשות לעצמו הנחות. הייתי מבקשת מהעושים במלאכה לכוון גבוה ולא אל המכנה הנמוך הרחב ביותר. בשביל זה, יש טלוויזיה. הייתי רוצה שיתחדש, שיעיז, שיפרוץ את גבולותיו ושימציא את עצמו כל יום מחדש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    "פלונטר". חזקים במחזאות פוליטית
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים