שהגברים יקפצו: כך ירדתי מהעקבים אחרי 33 שנה

מאז שאני מכירה את עצמי, אני על עקבים. התמונה של סורי קרוז הקטנה על עקבים, שכל כך זעזעה את העולם, לא עוררה בי השתאות, אלא דווקא הבנה והזדהות עמוקה. ילדה שמחקה את אמא, ואולי גם רוצה להיות גבוהה מאבא. בשנותיי המוקדמות אני מניחה שאכן היה פה חיקוי של אמא, אך מהגיל שבו הפסקתי לגבוה (16, בערך) והבנתי שלא אהיה גבוהה יותר מ-1.60 מ' - הבטחתי לעצמי שהעולם לא יראו אותי בפחות ממטר ושבעים של הוד והדר.

המשמעות? להיות כל הזמן על עשרה ס"מ עקבים. 

לא יוצאת מהבית בלעדיהם. ליז על העקבים

ללכת לחנות עם סרגל

אפילו לחוף הים קניתי פלטפורמות, וכשהייתי דיילת אוויר וכל הצוות הסתפק בנעליים שטוחות בהליכה האינסופית ברחובות ניו יורק, הייתי היחידה שדידתה עם נעלי עקב, כואבת ודואבת, אך לא מראה: העיקר שאהיה גבוהה.

חבריי לטיולי הג'יפים לבטח יבינו עכשיו את פשר מגפי הפלטפורמה שאיתם הייתי מגיעה לטיולי השטח במדבר. ואני אמרתי שגם בטבע צריך להיות יפים, כי מי יודע מה יזמן לנו היום - או הלילה.

הגב, הרגל, הכניסה לסטטיקטיקה

קשה להסביר את תחושת הכאב שבנעילת נעלי עקב באופן קבוע. אחרי כמה שעות על הרגליים, הגב מתחיל לתת את אותותיו, ובעיקר הגב התחתון. ואני, שלא קישרתי לרגע את הכאב למספר הסנטימטרים שמתחת לכפות רגליי, חשבתי שאולי אני מזדקנת. 

צורת כפות הרגליים שלי, ממש כמו אלה של ויקטוריה בקהאם, השתנתה - וכפות הרגליים התעוותו. כמו כן, הפלטפוס שסבלתי ממנו עוד קודם רק החמיר. אחרי כל נעילת נעליים חדשות, כבר היה ניתן להבחין כיצד הנעליים התעוותו לפי הרגל, שבעצם התעוותה כבר בגלל הנעל הקודמת. הבעיות הללו נוצרו כי התחלתי, בשל חוסר הנוחות שחשתי, ללכת כמו ברווז, לצדדים. המראה שלי לאחר ערב של חתונה, למשל, היה מזעזע. פשוט לא יכולתי ללכת מרוב כאב, וכל הגוף שלי התעוות בצורה מוזרה. אפילו ברגעים אלה לא הורדתי את הנעליים. אורתופד אמר לי פעם שנעלי העקב ישנו לי את ההליכה, והנה גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה: 15 מיליון נשים בעולם סובלות מפגיעות גופניות עקב נעילת נעלי עקב -  ואני ביניהן.

ומבעד לכאב, ניסתי שוב ושוב להבין מה מסתתר מאחורי העקבים הללו: הניסיון להיראות כל הזמן מושלמת, הגובה שמאריך את הרגליים בעוד כמה סנטימטרים, המכנסיים שעם עקבים - פשוט "יושבים" טוב יותר, והנה אני יכולה לאכול את הקינוח או את הפסטה בשמנת כי כשאני על עקבים, "גם ככה לא רואים".

ניסיתי לחשוב גם אם זה קשור לגברים, ואני כמעט בטוחה שכן. מושא היופי המודרני כולל בחורות רזות וגבוהות ובלונדיניות. בלונדינית כבר לא אהיה, אבל על העקבים, אמרתי לעצמי, אני עוד יכולה להתארגן.  

לחוף עם כפכפים? הצחקתם אותה. חלק מאוסף הנעליים של ליז

הגבר שהבין אותי, בלי העקבים

השינוי הגדול בא פתאום, כמעט בלי משים. הכרתי את בן זוגי, שהפך לימים להיות אהבת חיי. הוא אוהב אותי כמו שאני, עם איפור או בלי,  עם עקבים או בלי, גבר שלא צריך להרשים אותו בחיצוניות, כי כבר עשיתי את זה עם הפנימיות. אחד שאוהב אותי, ליז, ללא כל סממן חיצוני מיותר. ובקלילות, בלי שכמעט שמתי לב - ירדתי מהעקבים.

במשך כל הקיץ לבשתי שמלות קיציות שמתנפנפות ברוח עם כפכפי אצבע שטוחים. היה לי פתאום כל כך נוח, שהתחשק לי לרוץ. היה לי משוחרר ונעים, והרגל שלי לראשונה הייתה במצב מאוזן, במישור ולא על גבעה תלולה. בדיוק כפי שאני מתקשה לתאר את הכאב שעל העקבים, כך אני מתקשה להסביר את ההקלה הנפלאה שבנעל השטוחה. "השתפרתי" עד כדי

 כך, שבערב היינו הולכים להצגה או למסעדה, והרגל מיאנה להיכנס לנעלי עקב שחורות ואלגנטיות.

וכך, כאשר מצאתי את עצמי יוצאת לבילוי בערב עם נעליים שטוחות, הבנתי שנגמלתי. נגמלתי מהמחלה. נגמלתי מהסנטימטרים. אני ממש יכולה לשמוע את כפות הרגליים שלי אומרות "תודה, ליז". רגליי לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני שהתחלתי לנעול נעלי עקב, וכך גם הקרסוליים, אבל לפחות אני יודעת שאני לא גורמת נזק מיותר נוסף לגופי.

לא אשקר ואומר לכם שאני לא חוטאת בנעל העקב המקרית, פה ושם. אבל זה כבר לא נוח כמו פעם, לא יפה כמו פעם, והבנתי שאני מקבלת את עצמי בדיוק כמו שאני - מטר ושישים , 55 קילוגרמים (למרות שאני רוצה להוריד עוד שלושה קילו). ועוד עשרה ס"מ? הם לא יגרמו לי לאהוב את עצמי יותר.