על החיים ועל המוות

אין ספק שכותרת של "ידיעות אחרונות" חוללה את אחד הרגעים המרגשים, המזעזעים והמצמררים של חיי.

בשבת, 4 בנובמבר 1995, בשעה 17:00 אחר הצהריים, הגעתי לבית החולים ליולדות הקריה בתל־אביב, בשבוע 41 של ההריון. שכבתי קרוב ל-12 שעות בחדר הלידה עם צירים מתישים, בלי לדעת דבר וחצי דבר על הדרמה הגדולה שהתחוללה באותן השעות במרחק קילומטרים ספורים. לפנות בוקר סוף־סוף הואילה בטובה הנסיכה להגיח לאוויר העולם.

לקראת השעה 9:00 הגיע סניטר להעביר אותי מחדר ההתאוששות למחלקת יולדות. כשנכנסנו לחדר - והרגע הזה מעורר בי צמרמורת גם עכשיו, ממרחק של 14 שנה - פתאום ראיתי על המיטה של שכנתי לחדר גיליון "ידיעות אחרונות", שעליו התנוססה הכותרת: רבין נרצח.

פלטתי זעקה נוראית. הסניטר שאל אם קרה לי משהו, אבל לא הייתי מסוגלת להשיב. הוא הזעיק אחות. האחות שאלה איך אני מרגישה, אבל המבט שלי היה נעוץ בעיתון. היא מיד הבינה. קמתי לאט לאט מהמיטה, לקחתי את העיתון ביד רועדת וקראתי.

ביקשתי מהאחות שתעזור לי להתלבש. אמרתי לה שאני רוצה לנסוע לַכיכר להדליק נר. היא חשבה שהשתגעתי, אבל אני התעקשתי. היא הזעיקה רופא והוא דווקא הבין לליבי, אבל ביקש שנדחה את היציאה שלי בכמה שעות, כדי לוודא שאני מרגישה טוב. הסכמתי.

לקראת הצהריים התלבשתי, לקחתי מונית ונסעתי לכיכר מלכי ישראל. רכשתי נר זיכרון והדלקתי. לא יכולתי להתכופף ולהניח את הנר על הארץ בגלל התפרים ולכן הנחתי אותו על ספסל מאבן, סמוך למזרקה. חזרתי לבית החולים, החלפתי שוב בגדים לבגדי האשפוז ואספתי את התינוקת מחדר התינוקות. עירסלתי אותה בזרועותיי ושרתי לה את שיר הרעוּת. היא נרדמה. השיר שרבין כל כך אהב היה השיר הראשון ששמעה בחייה.

לאחר השחרור מבית החולים הגעתי שוב לכיכר והדלקתי נר, הפעם עם התינוקת. האופוריה של לידת הבת הבכורה התערבבה עם כאב האובדן, ומאז בכל שנה אנו חוגגים יום הולדת יחד עם אזכרה. מדי שנה בעצרת בכיכר אנחנו מקשיבות יחדיו למשפט המצמרר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", משפט שלא יכולנו לשמוע בשידור ישיר.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il  או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון